הבאתי לעולם את ארבעת ילדיי מאהבה, גידלתי אותם באהבה ולימדתי אותם לאהבה.
ואכן, עם כל האהבה שבעולם שהרעפתי וחילקתי ללא חשבון, גדלו לי הגוזלים והפכו לציפורים המגביהות לעוף.
והיום גם הם בונים קן.
ישבתי להרהר ולנבור כמו שאני נוהגת לומר "בבפנוכו" שלי וחשבתי, אף אחד לא לימד אותי איך לחנך, מה להגיד לילדים, איך להתמודד עם קשיים, כיצד לעבור מכשולים ועוד...
והיום, אני מסתכלת לאחור וחושבת, איך ידעתי מה לעשות, איך צלחתי את זה, מה עשיתי, מאיפה הביטחון והתובנה של כל שעל ושעל, של כל פרק בחייהם וכל שנה ושנה, ותמהה כיצד ברא אותנו האל ונתן לכל אחד ואחת מאיתנו את היכולת לקחת כצידה לדרך את מה שספגנו בילדותנו, לסננן מה לא אהבנו ולאמץ מה שמתאים לנו, שהרי העולם בנוי מנוסחאות, והמוח שלנו ממה הוא עשוי?
אני חושבת כאם, שכל התהליך של ההורות על כל שלביו הוא אחד מאותם פלאי עולם הכל כך מובנים, שאף אחד לא טורח בכלל לחשוב עליהם, כמו שאת אותה אהבה, אותו בית, אותה מסגרת אתה מגדל את ילדיך והם גדלים כל אחד בפני עצמו, כל כך שונים, לפעמים עד כדי הקצנה בשוני בין כל אחד מהם. לדוגמה - אחד יכול להיות עם עודף ביטחון בעוד אחיו חסר ביטחון לחלוטין, ולא פעם אתה אומר נתתי הכל באותה מידה - איך?
ואכן, דור הולך ודור בא, וכמו שנהוג להגיד עולם כמנהגו נוהג וגם אני כמו כולם, נופלת וקמה, טועה ומתקנת, זוכרת ושוכחת, וזורמת עם האוניברסיטה של החיים... עדיין מתלמדת...
