הודעתו של בנימין נתניהו כי פתרון הסכסוך בינינו לבין שכנינו הפלשתינים יכלול, בסופו של דבר, הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית עם דגל משלה ועם המנון משלה שתשכון לצידה של מדינת ישראל, היא הכרה ברורה של ממשיכי דרכה של התנועה הרביזיוניסטית בניצחונה הברור של התפיסה הבן-גוריוניסטית בתנועת העבודה. העטיפה המילולית שופעת התנאים המוקדמים שיש לו - מעט הטוענים שנועדה לטרפד את הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית על חלק משטחה של ארץ ישראל המנדטורית. אין בה כדי להקהות את הפיכת התפיסה הבן גוריוניסטית לנחלת הכלל. התנאים המוקדמים ואלו המאוחרים עוסקים בפרקטיקה היום-יומית ולא בבסיס הרעיוני.
דברי נתניהו כי "נהיה מוכנים, בהסדר שלום עתידי, להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית", בצרוף הפסקה "...השטח שבידי הפלשתינים חייב להיות מפורז", מלמדים כי מנהיג מפלגת הליכוד, בתה החוקית של תנועת החרות ונכדתה של התנועה הרביזיוניסטית, הרימה דגל לבן מול עמדת תנועת העבודה. העובדה היא כי רובו המכריע של הימין הישראלי קיבל את העיקרון של הקמתה של מדינה פלשתינית ריבונית על שטחה של ארץ ישראל המערבית. אומנם מפורזת, אומנם ללא שליטה על כניסותיה, אומנם ללא מרחב אווירי, אומנם רק לאחר הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, אומנם בהסכמה לאחדות ירושלים – כולן התניות שספק אם הפלשתינים ולאחריהם העולם הערבי יקבלן כאשר בחלוף זמן גם התגובות הראשוניות החיוביות מארה"ב ומהאיחוד האירופי לנאום יכולות להשתנות - אך כל זה, כאמור, פוליטיקה שימושית.
70 שנים של ויכוח אידיאולוגי לוהט שקבע את הבסיס האידיאי של המפלגות בישראל ואת חלוקתן לגושים הסתיים למעשה.
בנימין נתניהו, ראש הליכוד, חזר למעשה על דברי מנהיגה של תנועת העבודה הישראלית, דוד בן-גוריון: "עדיפה מדינה יהודית על חלק משטחה של ארץ ישראל מאשר כל השטח בלי מדינה יהודית".
השאלות האם הנאום היה במקומו, האם לא הגיע חודש מאוחר, האם נבע משכנוע פנימי עמוק או כתוצאה מכניעה ללחץ אמריקני, האם ההתניות מוגזמות או מועטות, אינן רלוונטיות וימשיכו להיות נתונות במחלוקת ציבורית. הקואליציה בחלקה תחשוב כך, האופוזיציה, גם היא בחלקה, תחשוב אחרת, אך הויכוח ההיסטורי הגדול המלווה אותנו עשרות שנים הוכרע בבר-אילן: בן-גוריון ניצח. חבל רק שבאיחור כה גדול.
