מפת-הדרכים-לגיהנם

יוצא, שלמעשה סלל נתניהו בנאומו את הדרך להקמת "המדינה בעלת הגבולות הזמניים" - שלב א' במפת הדרכים, השלב שבו ירושלים עדיין מאוחדת וההתנחלויות עומדות על תילן. רק לקראת השלב השני, שלב "המדינה בעלת גבולות הקבע", אמורה ירושלים להיות מחולקת, היישובים מושמדים ומספר של פליטים להיות מוזרם לקו הירוק. שאלה שנשאלה, האם יימצא מישהו בליכוד שיאמר "לא לפלשתין" ויציב את עצמו כחלופה למנהיג שמעל באמון בוחריו והתכחש ללוז אמונת מפלגתו, זמן קצר כל כך לאחר היכנסו לתפקידו, כבר נענתה: אף אחד לא קם! אפילו "שתיקת כבשים" לא היתה, כ"א פעיית התפעלות ממליצות ריקות ורטוריקה נבובה. עכשיו, כשאובמה מחזיק בידו הסכמה ישראלית פומבית למדינה פלשתינית ("סיפק את הסחורה", אמר), הבה ונתבונן בתחנות הבאות של "מפת-הדרכים-לגיהנם". הרוסים תובעים שהשתתפותם בקוורטט תקבל ביטוי על-ידי כינוס ועידה בינלאומית במוסקבה. שר החוץ ליברמן, שהתגלה כיונה בנוצות נץ, הביא להם את הסכמת ישראל. שכחו נתניהו וליברמן, שבכל שנותיה התעקשה ישראל על מו"מ ישיר, סירבה להיגרר לוועידות בינלאומיות, שלא יכלו להביא אלא לאינוס קבוצתי. אומרים שאובמה מתכנן לכנס את הוועידה הראשונה על-פי מפת הדרכים עוד הקיץ, ולשם כך הוא עמל לגשר על פני התהום המפרידה בין רמאללה לעזה. לא מן הנמנע, שזו אכן תתקיים במוסקבה כדרישת הרוסים, ויהא זה מחווה כלפי רוסיה, במסגרת מדיניותו של אובמה לפייס את כולם - חוץ מישראל, כמובן, שהפיוסים נעשים על חשבונה. על-פי מפת הדרכים אין צורך בהסכמת ישראל לכינוס הוועידה, די ב"התייעצות". על כן תהיה הוועידה כפויה כפי שהקוורטט, מפת הדרכים והמפקחים של מיטשל נכפו עלינו. ייתכן, שכינוס ועידת-האינוס היה נמנע, אלולא הכיר נתניהו פומבית במדינה הפלשתינית, שהרי כותרתו של המסמך היא - מפת דרכים למדינה פלשתינית, ומי שמלכתחילה מתנגד למדינה כזאת, אי-אפשר להזמינו למסע הזה המוליך לכיוון אחד בלבד. גם במקרה כזה לא היה נחסך לנו, כמובן, הריב עם אובמה, אבל נושאו היה שאלת עצם כינונה של המדינה הפלשתינית, ולא עימות עם כל העולם בוועידה בינלאומית פומבית, מצב הרבה יותר נוח לאובמה!

"הנאום הגדול" של נתניהו, ובו הכניעה הראשונה לתכתיב האמריקני (Diktat, בלעז), יגרור אחריו עוד ועוד תכתיבים. כבר עכשיו ישראל אינה הורסת בתים ערביים בירושלים וביו"ש, בפקודת ארה"ב. רק בתי יהודים היא רשאית - ואף מצווה להרוס - והיא הורסת. הרשות הפלשתינית וצבאה זוחלים לתוך ירושלים וישראל שותקת, משותקת. בכל דבר ועניין הרש"פ פונה לקונסוליה האמריקנית, וזו שוחקת בהתמדה את ריבונותנו בבירתנו. על הרקע הזה יש לקרוא את דברי אמנון לורד ב"מקור ראשון" (12.6.09): אובמה ינסה להנחית עלינו הסכם אפוי וכפוי, דיקטאט, יעביר אותו כהחלטת או"ם ויגבה אותו בסנקציות - "תוך שהוא מציב את ישראל בשורה אחת עם אירן וצפון קוריאה". וקרוליין גליק בג'רוזלם פוסט (11.6.09), תחת הכותרת "הנציב העליון של אובמה", מוסרת אינפורמציה: האמריקנים כבר אינם פועלים כאן כמתווכים, כ"א כסוכני הפלשתינים נגד ישראל וכאוכפי הסדר המקריב את הביטחון והצרכים הלאומיים של ישראל על מזבח האמביציות הפלשתיניות.

מיטשל, בפקודת אובמה, מקיים בירושלים מוצב פיקודי הכפוף ישירות לבית הלבן. הוא מינה ארבעה סגנים, כולם ידועים כאוהבי הפלשתינים וכעוינים לממשלת נתניהו - מרה רודמן מהארגון של ג'ורג' סורוס (מיליארדר אנטי ישראלי ידוע - א.ה.); הגנרל דייטון, בונה הצבא הפלשתיני; פרד הוף, חסיד ההתקרבות של ארה"ב לסוריה; ודייויד הייל, משקם הצבא הלבנוני. הייל יעבוד קבע בירושלים, מתוך סוויטת משרדים נרחבת. הגנרל ג'ונס, ששהה כאן כמה שנים בשליחות קונדוליזה רייס, ועכשיו הוא ראש המועצה לביטחון לאומי אצל אובמה, כתב דוח - אותו אובמה מיישם כעת - בו הציע שאמריקה תקבע מה הם צרכי הביטחון האמיתיים של ישראל, ורק אותם תספק. יציבו בישראל אנשי ביטחון, מדיניות חוץ ומודיעין אמריקנים שידווחו למיטשל, לג'ונס ולאובמה ויעבדו מול מקביליהם מצה"ל, השב"כ, המוסד, המשטרה וכו'. בצורה זאת יתפקד כאן מיטשל כמו מושל קולוניאלי. עד כאן קרוליין גליק. כך תבטיח לעצמה אמריקה את הערבות הבינלאומית שנתניהו הזמין אצלה בנאומו - באמצעות אזיקי מנגנונו של מיטשל. וכך יוצא, שלא רק את היישובים וירושלים ואפילו את ביטחונה של תל אביב העמיד "הנאום הגדול" של נתניהו בסכנה, אלא גם את עצם חירותנו ועצמאותנו.

גרוע מכך: הוועידה תטאטא את כל ההתניות וההסתייגויות שבנאום נתניהו מסדר היום שלה, תדחה אותן לשלב הבא, זה שלאחר הכרזת "המדינה בעלת הגבולות הזמניים". מפת הדרכים הוציאה את השליטה הבלעדית על הסכסוך מידי הצדדים והעבירה אותה אל הקוורטט. רק הארבעה מוסמכים לכנס את הוועידות ולקבוע את סדר יומן, ולכן לא נוכל לסמוך עוד על ה"לא" הנצחי של הערבים שיתקן את כל שגיאותינו. משום מה, מיטב הפוליטיקאים שלנו טרם הפנימו, שמפת הדרכים הנהיגה משחק עם כללים חדשים. אנחנו תקועים בשש-בש, וזה - שחמט, ובשבילנו בעיקר מט. לא ישאלו אותנו וגם לא את הערבים. הקוורטט עלול לומר לנתניהו: אתה תובע את ירושלים? דורש "גבולות בני הגנה"? אינך מוכן לקלוט פליטים ערבים מתש"ח ולגרש 300,000 מתנחלים יהודים? על כל זה תדונו אחרי שתקום "המדינה בעלת הגבולות הזמניים", אותה אנחנו נקים. אלא שהמו"מ הזה, שכבר יתנהל מול מדינה, יהיה חסר תכלית. במדינה ריבונית אי-אפשר לגעת. או אז יתברר, שהחכמולוגים שהתפעלו מן הסייגים של נתניהו טעו בגדול ונתניהו ויועציו לא נתנו כנראה את דעתם למהלך האפשרי הזה של אובמה, אותו ניתן לסכל רק על-ידי סירוב מראש לעלות על מפת הדרכים, כי מרגע שעלית - ההגה יצא מידיך. הצרה היא, שגם במחיר הזה נתניהו לא יחמוק מעימות עם אובמה, שדרישותיו חורגות בהרבה ממה שהקואליציה מסוגלת לשאת מבלי להתפוצץ. המונח "מדינה בעלת גבולות זמניים" עלול להטעות. כוונתו אינה שהמדינה תהיה זמנית, רק הגבולות יהיו זמניים וצפויים להתרחב, כאשר הקוורטט יחליט לכנס בהתאם למפת הדרכים את הוועידה השנייה, בה יתווספו לה שטחי ההתנחלויות וירושלים המזרחית - בשלמותם או בחלקם המכריע.

המוקש המסוכן השני בנאום נתניהו הן הערבויות הבינלאומיות. ציטטו הרבה מדבריו במרכז הליכוד בשעת 2002, שבהם תקף בחריפות את רעיון המדינה הפלשתינית - גם כשהוא כפוף לכל ההתניות האפשריות, והוא מנה את כולן: פירוז, שליטה על המרחב האווירי ומעברי הגבול, איסור לכרות הסכמים בינלאומיים. הוא הסביר ושכנע, שכל ההגבלות האלה לא יחזיקו מעמד אפילו יום אחד וכל העולם יצדיק את הפרתן. פלשתין העצמאית - גם בגבולות זמניים - תתחמש, תעביר דרך גבולותיה כל מי וכל מה שתרצה ואף תביא לשכם את משמרות המהפכה על-פי הסכם שתכרות עם אירן, למרות אלף התחייבויות שלא לעשות כן. ואנחנו נבליג, כמו שהשלמנו עם מעשים דומים של הנייה ונסראללה. את הסתירה בין 2002 לעמדתו ההפוכה עכשיו, ניסה נתניהו ליישב בנאומו באמצעות הדרישה לערבויות בינלאומיות, ובראש ובראשונה מאמריקה, וכאן טמונה הסכנה לעצמאותנו ולריבונותנו. מפני שנותן ערבות דרכו לפקח על מקבל הערבות, שלא יכניס אותו לצרות. הוא ימנע אותו, למשל, מללכת לקזינו ולהפסיד שם מיליונים, אותם יצטרך לכסות. כך גם מעצמה המקבלת על עצמה לערוב לשלמותה של מדינת חסות, תשגיח עליה שלא תסבך אותה מכוח הערבות הזאת. יוצא, שמי שמבקש ערבות ממדינה זרה, מזמין על עצמו הגבלות על חירותו, ממנה לעצמו אפוטרופוס. עוד לפני כן מתבקשת השאלה, כיצד - מבלי לצחוק או לחילופין להסמיק - יכול נתניהו למכור לנו הבטחות של אובמה, שאך זה עתה התכחש לכל ההתחייבויות שנתנו קודמיו, למשל בעניין הגושים, בעניין הבנייה ביישובים, בעניין הפליטים? על הבטחות כאלה, הפעם בצורת "ערבויות", הוא הולך למשכן את כל עתידנו? ובכל-זאת, עיקר החומרה הוא במקום אחר, בתקדים הקלאסי לערבויות בינלאומיות - הערבות שהצרפתים נתנו אחרי מלחמת העולם הראשונה לצ'כוסלובקיה, להגן עליה מפני תוקפנות גרמנית. הצרפתים מצידם היו מגובים בערבות בריטית, ולמרות זאת בשנת 1938 ניצלו שתי המעצמות את הערבות שנתנו, כדי לזרוק את צ'כוסלובקיה לכלבים הגרמנים. מעניין לעקוב, איך קרה שהערבויות האלה פעלו לרעה ולא לטובה. כשהצ'כוסלובקים ביקשו עזרה מצרפת, היא פנתה לבריטים, אך אלה הגיבו שלא יתנו לצ'כים לגרור אותם למלחמה. ראו הצרפתים כך, לחצו על צ'כוסלובקיה לעשות להיטלר ויתורים, כדי שלא לסבך אותם! בהמשך, גררו הערבויות את שתי המעצמות אל תוך הוועידה הבינלאומית המבישה במינכן, בה השתתף גם הדיקטטור האיטלקי (הצ'כוסלובקים נאלצו לחכות בחוץ, לדרישת הגרמנים). יחד ביצעו שם הרודנים ונותני הערבות אינוס קבוצתי בצ'כוסלובקיה המסכנה, עד שכעבור חודשים מועטים היא חדלה מלהתקיים. מינכן היא דוגמה קלאסית, כיצד ערבויות כובלות את חופש הפעולה הריבוני של המדינה הנערבת, ולעתים אפילו מאיימות על קיומה. ההמשך ידוע. צבא בינלאומי יוצב ברצועה ועל הגבול (הזמני) בין ישראל לפלשתין-בעלת-הגבולות-הזמניים, כביכול כדי לשמור על הפלשתינים נגד ישראל ועל ישראל נגד הפלשתינים. במציאות, יפעלו הצבאות הזרים ביחד עם מנגנון הפיקוח של מפת הדרכים - כמו בבוסניה ובקוסובו: כדי להבטיח את הערבויות שתינתנה לשני הצדדים (גם הפלשתינים ידרשו - ויקבלו - ערבויות!) תוצא מידי הישראלים והפלשתינים יכולת ההכרעה העצמאית בענייני חוץ וביטחון והן תהפוכנה, למעשה, לשטחי חסות.