כדרכם של רבים מלובשי המדים, ביליתי גם אני פרק נכבד משירות החובה שלי בצה"ל בינות ליריעות הבד של האוהל ההודי המיתולוגי. גם בשרות המילואים לא שפר חלקי: ביחידת השדה שבה שירתּי, התכרבלתי בינות לקירות הבד של אוהל-סיירים צר, שלעומת האוהל ההודי המרווח דמה בעיני לצינוק מחניק.
מאז ראשיתו של צה"ל היו אלה תנאי השרות המקובלים של החייל המצוי. אבל, כיאה לצבא מתרענן ומתחדש, דאגו פרנסיו ברבות הזמן לשפר אותם מן הקצה אל הקצה. בעוד שנתיים, למשל, ייסתם סוף סוף הגולל על יריעות הבד, שהבלאי הגדול שלהן כבר זועק מזמן לשמיים. בשלב ראשון ייעלם כליל האוהל המיתולוגי מבסיסי הטירונות וההדרכה, ובשלב מאוחר יותר כנראה גם מיתר הבסיסים. את מקומו של משכן הברזנט, בקיץ כמו בחורף, יתפוס אז מבנה נייד מבטון, עם קירות מוצקים בטיח וסיד. בכך ייסדק עוד מיתוס צה"לי משכבר הימים, לרווחת החייל ה"מפונק" של היום. את מקומם של ארבעה "כיווני האוויר" המלאכותיים, שרק בקושי ניתן לנשום בהם, יתפסו מזגנים בקיץ ומערכות-חימום בחורף. שרק לא יהיה קר או חם מדי לחיימ'קה שלי.
צבא מודרני
בצה"ל מתרצים את המעבר מאוהלים למבנים בצורך לשפר את תהליך ההכשרה של החיילים וכתוצאה מכך גם את רמתם המבצעית. בד-בבד יחסוך המהלך החדש כסף רב בעטיו של הבלאי הגבוה במיוחד של האוהלים, הפגיעים כל כך מגשמים ורוחות. כך יהפוך צה"ל, לאט לאט, לצבא מודרני בנוסח הקיים זה שנים בצבאות זרים מתקדמים.
למהפך הלוגיסטי בתנאי המגורים קדם מהפך, חשוב לא פחות, בתחום הקולינרי. בעקבות סקר מקיף שנערך בשעתו בין חיילי צה"ל, שופר לאין ערוך התפריט היומי שלהם: לא עוד לוף או "מצופה" של פעם, אלא בשר וחטיף מזינים ובריאים הרבה יותר.
גם המסטינג הגס מפח, ששימש כלי-קיבול קבוע למנת האוכל ושהתמלא תמיד בנמלים ובחול, הוחלף זה מכבר בצלחת רגילה. ואילו את משחת השיניים, שהבריקה אותו לקראת מסדר הרס"ר האימתני, מחליפים עתה מי הברז והסבון הקולחים. ובמקום ההמתנה מורטת העצבים בתור מתמשך לאוכל, יש עכשיו שירות הגשה של תורני-מטבח, שממנו נהנה אפילו הטירון הירוק.
ואולי, מי יודע, יבוא גם היום שבו יתגשם חלומו הכמוס של כל לובש-מדים: במקום צבא חובה יקום לו צבא שכירים, ובמקום חיילים קרביים הניצבים על משמרתם, ישרתו להם, בהשקט ובבטחה, חיילים של שוקולד, ממש כמו בצבא השוויצרי.
