גורמי 'ההפתעה' בקובץ שלפנינו מהווים תפנית חדשה, פחות מוכרת בכתיבתה של בן-עדי אשר דגלה בתכנים מוכרים, ברורים, מוגדרים ותכליתיים. במובן זה, בהכרח גם אמירותיה, לא תמיד נטו לפשרות יתרות.
בקובץ זה, נכיר לדעת כי 'המובן והידוע', שוב אינו משחק תפקיד ראשי. אנו מתאמתים הפעם עם: 'הלא צפוי', 'והלא מובן מאליו', כאשר כל הדברים מתנהלים על זירה בלתי מוכרת בעליל.
כתיבתה ממריאה אל המופשט, כמעט במושגים אוטופיים, כאשר ניצוץ הסקרנות 'בגילויים מרעישים', מושך להמשך הקריאה. צילומי הפסלים פרי יצירותיה, (המובאים בקובץ) מאפשרים אתנחתאות ברוכות, שמגמתן חיפוש ותעייה בצוֹפַן 'הפשֶׁר'.
בשירתה, משיחה בן-עדי לפנינו את אשר על ליבה. וניכר בה שהיא נסערת, כי היא מגלה את עצמה במפתיע מחדש.
בדמותה אשר לא הכירה, ובדרכה השירית, נמצא ניסיונות לא מועטים לפרשנויות, אשר עברו סינון ועיבוד ובאו לשלמות 'ההכרה' העצמית. ראה ציטוט (ע' 19): ..."מַה הַמִלָּה שֶׁתוֹצִיא/מִמֶּנִי מִלִים אֲחֵרוֹת/מְחַפֶּשֶׂת. כִּי הַזִּקְנָה לֹא/מְשַׁעְשַׁעַת. מוֹצֵאת וּמְאַבֶּדֶת מִלִּים"...
האמירות ביצירותיה של בן-עדי (כנאמר לעיל) הן 'דרך חיים' שמגמתן להביא להרפיה ולרוגע. וגם אם בעבר לא נטו אמירותיה לפשרות, הרי שכאן הן משיחות ביושרה ובנפש פתוחה את 'האני'. ראה דוגמה (ע' 30): ..."בֵּין הַשּׁוּרוֹת הָאֵלֶּה מְנַסָה בְּעִקְּבוֹת הָרוּחַ/ לַעֲבוֹר מִנְקֻדָּת א לִנְקֻדָּת ב/לְהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי הַצֵּל שֶׁל עַצְמִי/לָנוּעַ, לִשְׁרֹק אֶל גַּלֵּי הַיָּם/אֲבָל אֲנִי פְּנִימָה וְהַחוּצָה"...
כמובן על דרך הלבטים הללו, ישנם 'מעַקים' עליהם ניתן להישען ובהם ניתן להיאחז ולדבֹק לשם עמידה יציבה וזקופה (בכל פעם בה מתרחשת נפילה או מעידה). השאיפה 'ליציבות' הזאת, על-פי רוב איננה בהישג יד. ניתן לראות במיני סיטואציות שמעלה המשוררת בכתיבתה, את 'החסר' העמוק הזה. ולמולו את דרך החיפוש הבלתי נלאה. בעוד עיקר המטרה לקבל פידבק. הציטוט הבא משלים את התמונה (ע' 13): ..."אֲבָנִים שֶׁדָּרַכְתִּי עֲלֵיהֶן/עוֹמְדוֹת מוּל עֵינַי הַמִשְׁתָּאוֹת"... ברור 'שהקשיים', אינם נעלמים אל מתחת לשטיח. על-כן, אותן 'האבנים' (הקשיים), עליהן דרכה בעבַרה, ולא הקפידה למצוא להן מענה, שבות אליה 'כבומרנג'.
בהמשך השיר, מובא 'התירוץ' או ההסבר מדוע לא התעכבה לפתור במיידיות את הקשיים והמהמורות שבדרכה. ואלו מילותיה : ..."בַּחֲלוֹם רָצִיתִי לָשִׂים אֶת הֶעָבָר מֵאֲחוֹרַי/אֲבָל רָאִיתִי צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת/ כְּלָבִים נוֹדְדִים/חֲתוּלִים/אֲנָשִׁים/ וַאֲנִי גַּם זוֹרֶמֶת בֵּינֵיהֶם צְמֵאָה"... גישת 'האני' הדובר בטקסט זה, כוללני. ולפיכך עולה השאלה, מה המשותף לנו כבני האדם, בהשוואה לאותן החיות (המאוזכרות בשורותיה)??? מסתבר, כי הגורם המאחד את כולנו, אינו אחר מאשר מוטיב 'הנדודים'.
מובן כי יש להפריד את 'ההקשרים' (התיאורטיים) ולבחון אותם מול פני המציאות, האדם נודד ('בידיעה'). כהרי מילותיה (ע' 17): ..."נוֹדֶדֶת בֵּינִי לְבֵינִי/וַאֲנִי נוֹתֶנֶת הֶסְבֵּרִים/ לְדוּ-שִׂיחַ פְּנִימִי מוּזָר"... החיות נודדות ('מדרך הטבע'), להן אין שיג ושיח פנימי.
'הצימאון', אינו מביא בהכרח להפסקת הנדידה. הצימאון משמש אמצעי פיתוי בלבד (לחיוב או לשלילה). ההחלטה להפסקת הנדידה, נתונה באופן מוחלט ובלעדי בידי האדם, אשר יכול להגיד: 'עד כאן'. ומכאן ואילך העניין נפסק.
לפיכך, 'הסיבה' (למעשה זה או אחר), מול 'התוצאה', איננו אחר מאשר 'הגורם האנושי': רצונות (מזה), ומחדלים (מזה). מכאן, כי גם הגלגלים המונעים בתהליכים הפונקציונליים הללו אינם חד-גוניים. מאליו, כי התובנות המשתמעות מניסיונות חוזרות ונשנות לשם הגעה אל 'הפשר', נחסמות ללא הרף וסיבתן עלומה כאוקינוס.
גם בשיר הבא, נבחין באותה תופעה השבה על עצמה. אלא שהפעם, מזווית אחרת (ע' 14): ..."עַכְשָׁו זֶה בָּטוּחַ/הַנְּשָׁמָה שֶׁלִי שְׁפוּכָה עַל הַנְּיָיר"...//..."(אֲנִי בְּהַפְתָּעָה)"... הכיצד?! הלא המשימה בוצעה בידי היוצרת (אשר שמה את כל יהבה על פרי יצירתה). 'הגורמים הזרים' היחידים הם: 'הנייר', או 'העט' אשר יכולים להוות את 'המראַה' בלבד לעיני הקורא (לא יותר מכך). ואילו היוצרת עצמה 'המתעמתת עם כתיבתה' מופתעת מיצירתה.
מדוע זה היוצרת כה מופתעת? הלא היצירה באה מהגיגיה הנסתרים והעמוקים ביותר?! אך כאשר (בהמשך השיר) היא רושמת: ..."הַמַּיִם שׁוֹטְפִים הַכֹּל/וַאֲנִי עִם הַשְּׁאֵרִיּוֹת"... אותה 'התהייה' מקבלת פַן אחר. האומנם היוצרת שלמה עם עצמה ועם יצירתה? האומנם התעמתה עם היצירה שכתבה (בשלמות הראויה)? או שמא 'חרגה' מעט (מכללי המשחק הנוקשים), ורשמה דברים שאינה שלמה עמן לחלוטין?! זה מה שנקרא: 'ברירת מחדל' שהוא פועל יוצא של 'האֵין מוצא'. או היפוכו של דבר: פועל יוצא המגיע אל המוֹצַא בזַכוּת ובצלִילוּת טהורה. עד למיצוי מוחלט של 'הרעיון'. (כפי שהנפש מלחשת)... גם אם נכונה האמרה כי: 'המים שוטפים הכֹל'... המים, תמיד ישאירו אחריהם 'עקבות' ועימן יבואו 'התהיות'.
וכשבן-עדי רושמת (בע' 22): ..."עֲסוּקָה בִּמְכִירַת חִסּוּל שֶׁל מִילִּים"...//..."שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל עָבָר/נוֹשְׁרוֹת מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי/מְאַבְּדוֹת מַשְׁמָעוּת"... האם אותן 'השאריות' של עבַרה (עליהן היא מרמזת מחדש בשיר הנוכחי), שירים אותם רשמה בדם ליבה ותיעדה, האם הן מאבדות את משמעותן מבחינתה? ההפך הוא הנכון! וניווכח בכך בשיר (ע' 39) בו היא מצביעה על האמת העירומה: ..."הַיְּלָדִים שֶׁגָּדְלוּ פָּרשׁוּ כְְּנָפַיִם/לְאֵי-שָׁם/וְאֵי-שָׁם/הַנּוֹף שֶׁבַּחוּץ /וּבִפְנִים קָבוּעַ אֵיתָן/אֲבַק יְרוּשָׁלַיִם מְכַסֶּה אוֹתִי/מִכָּאן וּמִכָּאן"... התקווה של עמידה איתנה בעיר הנצח, אך מביאה בחוּבה משב רוח רענן של ציפייה (ע' 27): ..."אוֹמֶרֶת מַה שֶׁאֲנִי רוֹצָה/אֲחֵרִים שׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים"...//
..."שָׁנִים חִכִּיתִי לָרֶגַע הַזֶּה/לָרִחוּף, לַפְּגִישׁוֹת/שֶׁלֹּא הָיוּ/נְסִיעוֹת שֶׁבֻּטְּלוּ"...
ברגע שהנפש נרגעת, מטִלטְלַת הכתיבה (הסוחטת מהכותבת את כל כולה מעצמה), וּמשתחררת מהעומסים שהצטברו בעברה, היא נושמת התחלות חדשות (ר' ע' 20): ..."אָז אֶעֱטֹף אֶת/הַגַּאֲוָה, הַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד/וְאֶקְשֹׁר אֶת הַתִּקְוָה עִם חוּט הַשָּׁנִי/עַל פִּרְקֵי יָדַי"... הנה כאן תוצאת: 'מכירת החיסול' של עבַרה (שקראנו לעיל). והרצון להיפתח אל הפתעות בלתי צפויות כמובא בפסוק (ע' 55): ..."הָאֶתְמוֹל מְבַצְבֵּץ וְהַשַּׁחַר עוֹלֶה/עַל הַיּוֹם שֶׁהָיָה הַמָּחָר/וְהַיּוֹם הוּא הַיּוֹם"... אך נותנות ביטוי אמין 'לנפש' המדברת את שירתה האמיצה והמשוחררת.
