איזה חכמים; איזה פיקחים הם עורכי הדין האלה. בכנס השנתי שערכו בשדרות, כאות הוקרה לתושבי העיר על שנות הסבל, הם הסיקו שהעיתונות משפיעה על השופטים.
מזל שהם עורכי דין, משאת נפשם של כל אם יהודייה, ערבייה, או דרוזית.
ואני עד אז דווקא חשבתי שהשופטים הם סופרמנים, לא הולכים לשירותים, ולכן לא קוראים עיתונים וממילא לא מושפעים מהעיתונות. למה אם הם הולכים לשירותים הם ודאי קוראים עיתונים, ואם הם קוראים, הם ודאי מושפעים. כי השפעה על אדם, יש בה מרכיבים מודעים ומרכיבים לא מודעים, ודברים שאנו רואים, קוראים ושומעים משפיעים עלינו גם אם איננו מודעים לכך.
אני סברתי שלעורכי הדין שלנו יש רמת אינטליגנציה בסיסית ולצערי, התבדיתי (וכאן מדובר דווקא בחתך השמן והוותיק ולא ב"פושטקים" החדשים המצטרפים למקצוע מידי שנה). ודאי יודעים עורכי הדין על מה שנקרא פרסומת סמויה (האסורה בחוק), הנכנסת כמעט ישירות למוחנו מבלי שהחושים שלנו מבחינים בה בפועל, על אחת כמה וכמה דברים אותם אנו רואים מול העיניים למשך זמן רב (ובגיל של עורכי הדין בהם מדובר, ובגיל הממוצע של שופטינו, עצירות היא חזון נפרץ).
הכי מקורית הייתה השופטת של השר חיים רמון, השופטת חיותה כוחן. על-פי האמור ב
סקירתו המאד מקיפה של עו"ד פכטר, מתגאה כבוד השופטת כי העיתונות רצתה לזכות את רמון, והיא ברוב אי תלותה בעיתונות – לא הושפעה.
אז גם חיותה חיה בסרט. על-מנת לתת איזה שהוא בסיס איתן לדבריה, היה עליה להוכיח שהעיתונות פעלה לזיכויו של רמון. ואם יוכח אחרת, הרי שרק על-פי טיעוני השופטת, ברור כי הייתה מושפעת מן היסוד.
ובכלל, כיצד ניתן להוכיח (ברמה מדעית) להיכן נשבה רוח התקשורת באותה עת, ודאי שהייתה עיתונות "בעד" רמון, הייתה עיתונות "נגדו" ועצם ההצהרה הבלתי מדעית לחלוטין, לדעתי, של כבוד השופטת הנכבדה, מעידה על צורך בתירוצים חסרי בסיס ממשי לספק הניכר המקונן בליבה פנימה, בין שהיא ערה לו ובין אם לאו.
יש מספר נקודות ודאיות בסיפור הנ"ל:
1. רמון סוכל כשר משפטים, והיה לפחות שלישי בסדרה אחרי יעקב נאמן ורובי ריבלין.
2. רמון נהג בחוסר תבונה קיצוני שבקיצונים.
3. על רמון היה לשלם לציבור באמצעות כללי המינהל (ככל שהם תקפים לגבי שר) וודאי שלא במישור הפלילי.
4. השר לא עבר עבירה ללא קלון, במעשיו קלון ענק – ללא כל עבירה.
5. נגרם נזק אדיר למדינה לדורותיה, בכך שמורשע פלילי שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה מיד לאחר שסיים את ריצוי עונשו, ללא תקופת צינון של שעה.
השופטת ובית המשפט, מתוך תמימות וכוונות טובות, גרמו לביזיון ממשי של בית המשפט (אינני מדבר על ביזיון על-פי פקודת הביזיון אלא על-פי רוחה ותכליתה של הפקודה). מי שביזה לכאורה את בית המשפט היה ראש הממשלה אולמרט [צד ג' אשר על-פי הפסיקה נושא באחריות על-פי הפקודה (בעיקר על-פי תקדימיה המשפטיים), לו הייתה ישימה כלשונה].
פרשת רמון הייתה עוד שלב בהזניית המנהל הציבורי במדינת ישראל, ולבית המשפט ולעיתונות היה חלק נכבד בהזנייה זו.
מזל שלפחות הם נותנים כבוד לשדרות, ותהיה זו התרומה השנתית הצנועה של עורכי הדין, לקהילה בישראל.
