דרך ארוכה עשה מוזיאון תל אביב לאמנות מאז שהעתיק את משכנו המקורי שבבית דיזנגוף למשכנו הנוכחי בשדרות שאול המלך. במרוצת 77 שנותיו הוא שימש תמיד כבית-נכות לכל דבר, שבין כתליו מוצגות יצירותיהם של ציירים ופסלים עתירי-שם. בתור שכזה הוא נחשב תמיד למוזיאון השני במעלה בארץ, עד שבשנה האחרונה התחוללו בו תהפוכות בלתי-צפויות.
כמו מוזיאונים אחרים בעולם, נאלץ גם המוזיאון התל אביבי להיאבק על קיומו. גרעונו היה גבוה מן התרומות שהוענקו לו, וההפסדים הכבדים אילצו אותו, לא אחת, לקיים מלחמת הישרדות, שלא תמיד עמדה במבחן האתיקה האמנותית המקובלת. שמן למדורת הגרעון הוסיפה גם עלות בנייתו של האגף החדש והנוסף למוזיאון, שנועד לשמש לו מבנה-כניסה חדש.
סמי וסם החיים
למבצע הבנייה גויסו תרומות רבות, ביניהן זו של איש העסקים סמי עופר ורעייתו, בסך 20 מיליון שקל. אלא שכאן יצא המרצע מן השק כאשר עופר התנה, משום מה, את תרומתו בקריאת המוזיאון על שמו ועל שם זוגתו. מאחר שהמדובר במוזיאון ציבורי, עוררה ההתניה מחאה ציבורית רבת-היקף. בין היתר היא כללה התבטאויות חריפות מצד אישי-ציבור, וגם עצומה שעליה חתמו כ-2,500 איש. בלחץ המתנגדים נאלץ עופר, בסופו של דבר, לבטל את תרומתו, וגיוס הכספים להצלת המוזיאון נמשך בינתיים.
אין חולקים על כך שכדי לשרוד נזקק כל מוזיאון, לא כל שכן מוזיאון תל אביב, לתרומות. בסופו של דבר אלה הן הרי סם החיים שלו. אבל האתנן לתרומה לא צריך להיות מותנה, בשום פנים ואופן, בהענקת שם התורם למוזיאון.
ההבדל הקטן
עם כל הכבוד הראוי, מוזיאון תל אביב איננו מוסד פרטי כמו, למשל, מוזיאון רקנאטי בקיסריה. בהבדל ממוזיאון תל אביב, הוקם מוזיאון רקנאטי על-ידי לאון, אחד מבני המשפחה, בין היתר לצרכים מניפולטיביים של חיסול חשבונות עם משפחתו. לא פחות מהאקט האמנותי לשמו, הייתה הקמת המוזיאון גם אקט מחאה של לאון רקנאטי להתנהגותה הקלוקלת של שושלת הבנקאים בתקופת הרצת מניות הבנקים בשנת 1983, הזכורה לדיראון. במוזיאון הזה מצויות אומנם שכיות-חמדה אמנותיות, והוא גם נחשב למוזיאון תאום לזה שבאורוגוואי, אבל בחצרו ניצבת אנדרטה מאירת-עיניים, המוקיעה, קבל עם ועדה, את בני המשפחה על מעורבותם בפרשת הרצת המניות. הקמת המוזיאון נועדה אפוא לשמש, בין היתר, גם כגלעד להוקעה עצמה.
אולם שמחות
בשבוע האחרון שוב חרג מוזיאון תל אביב מן הנוהל המקובל של בית-נכות מן השורה. היה זה כשבין כתליו נערך טקס נישואי בנו של מי שהיה נשיא המדינה, יצחק נבון. לצורך העניין נסגר המוזיאון למבקרים והפך באחת לאולם-שמחות לכל דבר, ללא התראה מוקדמת. מי שהגיעו אותה שעה למוזיאון - ישראלים כתיירים - הוכו בתדהמה על שנמנע מהם לחזות ביצירות האמנותיות בשעות הפתיחה המקובלות.
מאוחר יותר, בעקבות גל המחאה הציבורי, תורצה נעילת המוזיאון לקהל הרחב בצורך לגייס כספים מהשכרתו לחברת הקייטרינג. העובדה שבתוך כך הוצאו גן הפסלים של ג'קומטי ואולמות המוזיאון אל מחוץ לתחום הקהל, לא הפריעה לאוצרי המוזיאון (תרתי משמע) מלממש את תוכניתם, על חשבונו ועל חשבון שלילת חרותו האלמנטרית של קהל המבקרים הפוטנציאלי.
עם כל הכבוד, מוזיאון תל אביב איננו, עדיין, אולם שמחות. לפחות לא מאז שננעלו שעריה של מסעדת "ג'קומטי" המופלאה של טדי שאולי לפני כעשור, וששכנה בצמוד למוזיאון. אחרי ככלות הכל, אוצרות קולינריים אינם מסוגלים לשמש תחליף לאוצרות אמנותיים.
