"ישראל בחרה שלא לבחור, לעצום עיניים ולקוות שהסכסוך הישראלי-פלשתיני ייפתר מעצמו" - כך אמר (יום ג', 21.3.17) ראש המוסד לשעבר
תמיר פרדו, בכינוס לזכרו של
מאיר דגן במכללה האקדמית נתניה. לדבריו של פרדו, הקמת מדינת ישראל התאפשרה הודות לרגשות האשם של בעלות הברית בעקבות השואה, ותהליכי גלובליזציה. כיום, ההזדמנות שהביאה להקמת המדינה קיימת שוב, ועל ישראל לנצל אותה לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני "כיום אנחנו נמצאים בתקופה דומה - הסתדרו הכוכבים באופן המציב בפנינו הזדמנות היסטורית לקבע את מדינת היהודים כחלק חשוב ומרכזי במזה"ת. אין בכוחן של מדינות אלה להכריע את מדינת ישראל בכל קומבינציה או קואליציה שתתהווה. כבר מתחילתו של תהליך השלום היה ברור כי הסוגיה הפלשתינית עומדת כחיץ".
פרדו רמז כי הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא האיום הקיומי היחיד על מדינת ישראל "בין העם לירדן שוכנים בני שתי דתות, יהודים ומוסלמים, מספרם כמעט זהה. ערביי ישראל הם אזרחי המדינה לכל דבר ועניין ונהנים מזכויות שוות. שאר התושבים שאינם יהודים שחיים ביהודה ושומרון, חיים תחת כיבוש אותו הגדירה מדינת ישראל ב-67' ומאז הותירה את המצב כמו שהוא - חוק השיפוט הצבאי ונתון למרותו של צה"ל".
פרדו אמר שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא המונע נורמליזציה של יחסי ישראל עם מדינות האזור, וקישר את הדברים לאירן כאשר לדבריו אירן תחזק את הקשרים עם מדינות האזור "בשנים האחרונות אירן הפכה לכוח דומיננטי במאבק בדאעש. הקואליציה של בשאר, רוסיה וחיזבאללה הציבה את אירן בצד של הטובים. גם בעירק כוחות אירניים ומיליציות שיעיות פרו אירניות נלחמות באותו צד עם הכוחות האמריקנים. ההשפעה האירנית הופכת לאיום מוחשי על המדינות השיעיות המתונות. לראשונה נוצר מצב של שילוב אינטרסים נדיר ואולי חד-פעמי בין ישראל למדינות המתונות.
האם נשכיל ונשתלב לראשונה במרחב? שכן ראוי לזכור שלא לעולם חוסן והזדמנות לא לעולם חוזרת. ובוקר אחד נתעורר ונראה את אירן בשכנות עם מדינות המפרץ ואז יהיה מאוחר מדי. לצערי קשרים חשאיים מתחת למכ"מ הינם ברי חלוף, המפתח להשתלבות במרחב טמון בקשרים כלכליים, תנועה בין מדינות וחברות, וכל זה לא יקרה אלא אם הסוגיה הפלשתינית תפתר".
לא לטמון את הראש בחול
בסיום דבריו, אמר פרדו כי על ישראל לא לטמון את הראש בחול, לבחור מה היא רוצה ומה יהיה טוב עבורה בשנים שיבואו. לצורך זאת, נדרשת מנהיגות אמיצה "השתלבותה של ישראל במרחב הינה תנאי להישרדותה כמדינה. זה מחייב מנהיגות אמיצה, המוכנה להתמודדות לא פשוטה. החיים בצל העובדות האלטרנטיביות הן טומנים אסון למפעל הציוני. המפתח להצעדתה של המדינה בכיוון הנכון מחייב מנהיגות אמיצה.
מדינת ישראל בחרה לא לבחור, לעצום את העיניים וללכת מתוך תקווה שהסכסוך יסתדר מעצמו. המציאות משתנה ואתה התנאים והחלופות לפתרונות. האוטונומיה שהוצעה עם חתימת הסכם השלום עם מצרים לא יושמה ואנחנו קרובים לנקודת האל חזור. לבסוף נגיע למדינה דו לאומית בה כל האזרחים יהיו שווי זכויות. האם זהו רצוננו וזהו החזון הציוני? זה מה שנרצה להשאיר לילדינו? השעון מתקתק והגיע הזמן שנבחר דרך".
