מי שפותח את העיתון, לא משנה איזה, או מאזין לרדיו, אינו יכול שלא לחוש את האבל העמוק שירד על התקשורת עם עזיבתו של חיים רמון את החיים הפוליטיים, לעת עתה. אין צורך להשתאות על כך, כי הרי התקשורת היא זו שבנתה דמות פוליטית כלבבה: יפה תואר, רהוט דיבור, נשכן ובר פלוגתא של רבים מבין הפוליטיקאים. ואיך אפשר לשכוח את עובדת היותו חברו הטוב של ה"מטאור" הפוליטי, אריה דרעי.
התקשורת נהנתה הנאה רבתי משנות כהונתו של רמון בכנסת ובממשלה. מדי יום ביומו ניתן היה לפתוח באמירה זועקת או קנטרנית, למלא שעה או שעתיים של תוכניות או למרוח בעיתון שורות על גבי שורות. ועתה, הבייבי של התקשורת עוזב.
מעשיו של רמון לא עניינו את התקשורת מלבד אותם טריקים פוליטיים שהזינו היטב את סדר היום הפוליטי שנקבע על-ידי התקשורת עצמה. דרכו הפוליטית של רמון לא הייתה סוגה בשושנים אך גם לא בקוצים ממש. המעטפת התקשורתית הייתה הדוקה ותמיד עין אחת הייתה צופיה שמא "נער השעשועים" של הפוליטיקה לא ייפגע.
הכל זוכרים את נאום "הלוויתנים" והטחת אשמה בכל אותם עסקנים פוליטיים שמלאכתם הייתה מלאכה מלוכלכת. לעומת זאת, מעטים זוכרים אולי את תקופת היותו של מר רמון יושב-ראש ההסתדרות, אשר יחד עם חברו הטוב, עמיר פרץ, הביאו להיעלמותו של ה"דינוזאור" הבלתי רלוונטי, כהגדרתם. שני סוציאל-דמוקרטים בהכרתם אשר הביאו, בהיסח הדעת או במתכוון, לגל ההפרטות ביותר במדינה. נכון שלא הם עצמם דחפו להפרטה, אך כאשר ההסתדרות בתקופתם הייתה גופה מתה, ה"לוויתנים" של ההפרטה הסתערו על טרפם מבלי שמישהו יוכל לעצור בעדם. מפעלי "חברת העובדים" הופרטו והפועלים שעד אז נהנו מזכויות עובד רחבות, הפכו בן רגע או למובטלים או עבדים. הדינוזאור אבד מן העולם. למען האמת ההיסטורית ייאמר, שרבים וטובים ייחלו לרגע זה אך לא תיארו לעצמם שבעוד כמה עשורים לא רבים, הם ירגישו היטב את מחסור הדינוזאור.
לזכותו של מר רמון יש לזקוף את ההצלחה בחקיקתו של "חוק בריאות ממלכתי" שאמור היה להביא למתן שירותי רפואה טובים יותר בעבור מעט יותר כסף. כל מי שמכיר היטב את המצב בתחום הרפואה יודע שלא זו בלבד שמערכת הבריאות לא "הבריאה", אלא שכיום האזרחים נדרשים לשלם סכומי כסף גדולים הרבה יותר עבור שירותי בריאות מועטים יותר. ולא רק זו: הרפואה הפרטית המיועדת לעשירים בלבד פורחת ואילו המסכנים אינם זוכים לטיפול שוויוני. נכון שאף פעם לא היו שירותי הבריאות שוויוניים, אך כיום הפערים הלכו וגדלו בצורה שלא ניתן לתארה.
רמון היה חבר בגוורדיה הצעירה של מפלגת העבודה או המערך, ואם אתם מתעקשים, תקראו לה מפא"י ההיסטורית. חבורה של רפורמאטורים צעירים שכל מבוקשם היה לשנות את הסדרים המזכירים מפלגות ממקומות אחרים. ודאי שבין הקוראים יימצאו רבים אשר יביאו את שמחתם על היעלמות-כמעט של מפלגה היסטורית זו. תככים בלתי פוסקים, עסקנות מן הדרגה הנמוכה ביותר, כל אלה היו לרועץ למפלגה שהקימה מדינה ובנתה אותה מן המסד ועד הטפחות. יש למפלגה זו חטאים משלה והיא איננה נקייה משגיאות נוראיות שעשתה, אך מכאן ועד למה שהיא היום, ההבדל עצום.
חיים רמון אחראי ישירות לדמותה של מפלגת העבודה היום. נכון שמדי פעם הוא קפץ מכאן לכאן, אך את ה"זכות" המפוקפקת הזו של הבאת מפלגת העבודה למה שהיא כיום לא ניתן לקחת ממנו.
עתיד מזהיר היה לחיים רמון במפלגת קדימה שהוקמה בעזרתו הגדולה. לרגע היה נדמה שה"מפץ" הגדול עליו דיבר רמון במשך שנים הולך להתגשם. חולשה של רגע, ציניות ישראלית טיפוסית ואולי שכרון כוח, כל אלה הביאו את רמון לטעות כטירון באותה פרשה עליה נשפט וריצה את עונשו. אך נפילתו זו כנראה הייתה קשה מכל. גם הצלחתו של נתניהו להרכיב ממשלה לא הוסיפה ל"בריאותו" של רמון. לכן החליט ללכת לאחר כמעט שלושה עשורים בפוליטיקה הארצית. האם זו אבדה לפוליטיקה אם לאו, ימים יגידו.
