הזמר קובי פרץ, יחד עם הזמר רון שובל ועוד 16 איש, הגיש לבית משפט תביעה בסך כ-1.5 מיליון שקלים נגד מועדון הקלרה בתל אביב, לאחר שסלקטורית במקום לא איפשרה את כניסתם. לטענת פרץ, הסלקציה נעשתה על-רקע גזעני-עדתי.
אינני מכיר את הסיפור לעומקו, אבל התופעה הזו קיימת במדינה ברמות מחרידות, ומי שסובל ממנה יותר מהמזרחים הם דווקא בני מיעוטים אחרים (דרוזים, צ'רקסים, בדואים. אגב, אתיופים הם מזרחים?). עד כמה היא נפוצה, יעיד הסיפור הבא:
בין השנים 1997 ל-1999 שימשתי עוזר ראש העיר באחת הערים הגדולות בדרום. באותם ימים גם לא היה מנכ"ל לעירייה, כך שהיום שלי היה עמוס לעייפה. יום אחד הודיעה לי מזכירתי כי שני בעליהם של אחד המועדונים הגדולים והנחשבים ביותר בארץ מבקשים לפגוש אותי. נתתי לה את האוקיי. למשרדי הגיעו השניים ובפיהם בקשה: אנחנו מעוניינים להקדיש יום בשבוע במועדון שלנו לבני 30 פלוס. מאחר שאתה משתייך לגיל הזה (אגב, הייתי אז כבר קרוב לארבעים...) נשמח אם תיתן לנו טיפים. וסיוע, כמובן.
השיחה עם השניים נמשכה כמעט שעה וחצי, ובמהלכה העלינו רעיונות שונים ומשונים בשיטת האלימינציה: מעלים רעיון, משמיטים רעיון וכן הלאה. בסיום המפגש כבר היה בידינו פורמט שאיתו הם ייצאו לדרך. לחצנו ידיים, אמרנו תודה ולהתראות. כעבור חודש ימים הגיעו אלי שוב השניים כשעל פניהם חיוך של ניצחון ובידיהם מספר הזמנות חגיגיות המבשרות על "ערב לבני שלושים פלוס אשר יתקיים ביום חמישי" וכו'. "זה בשבילך" הם אמרו והושיטו לי חמש הזמנות זוגיות, "אתה אורח הכבוד שלנו בפתיחה". "שיחקתם אותה" עניתי להם בלבביות, לחצנו ידיים וסיכמנו שניפגש ביום חמישי.
ביום חמישי, יום "הסיפתח", אספתי כמה מחבריי עם בנות זוגם, עלינו לרכבים ונסענו לאותו מועדון. הגענו לכניסה ושם הושטתי לסדרנים את כל ערימת ההזמנות שהייתה בידי. הסדרן, שנראה כמו מקרר באטליז, התבונן בפרצופי, סקר את גופי מקצות רגליים ועד לקצה הראש ואז אמר "מצטער, אתה לא יכול להיכנס". "למה", שאלתי. "לא חייב לך הסבר", הוא השיב. "והחברים שלי", הקשיתי. או אז הוא התבונן לעבר חבריי ואמר "חלקם כן, חלקם לא". "תהיה בריא חביבי", אמרתי לו. "אנחנו מוותרים על התענוג שבלהיכנס למועדון", הוספתי, ואז ביקשתי מחבריי להתקפל אחורה. בזמן שחבריי עשו יו טרן, פניתי שוב לסדרן ושאלתי אותו בציניות: "תגיד, איפה בדיוק הבעיה אצלי, הצמיד (גורמט) או הטבעת? או אולי נעלי העקב שלי?". הסדרן, כמובן, לא הגיב אלא רק ביקש שנעזוב את המקום. כמובן שעזבתי אבל לא לפני שדחפתי לידיו את כרטיס הביקור שלי, תוך שאני אומר לו להגיד לבוסים שלו כי מאורח הכבוד שלהם נמנעה הכניסה למועדון.
לא אלאה אתכם בכל הסיפור, אבל רק שתדעו כי תוך פחות מדקה הקיפה אותנו חבורה של סדרנים, שממש התחננה בפנינו להיכנס למועדון תוך התנצלויות מגומגמות. ואם לא די בכך, הרי שכבר למחרת בבוקר התייצבו אצלי במשרד שתי נשותיהם של הבעלים של המועדון ובפיהן מלוא החופן התנצלויות. ולא סתם התנצלויות, אלא כאלה שפסלו מכל וכל את האפשרות שכניסתי למועדון נמנעה בשל הפיגמנטים שלי. כמובן שנופפתי אותן מעלי תוך שאני מביע באוזניהן את צערי על כך שבשל תפקידי אני מתקשה להגיש נגדם תביעה על גזענות. למועדון הזה לא הגעתי מאז, כמובן.
ובחזרה לתביעה של קובי פרץ ושות'. איני יודע מה יפסוק בית המשפט, אם בכלל כל הסיפור לא ייגמר בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. אבל, אם הסיפור ייגמר בבית המשפט ובהרשעה, הרי שאסור - פשוט אסור - שלהרשעה יתווסף פיצוי כספי בלבד. ולכן חשוב מאוד, שיקום איזה חבר כנסת ויציע הצעת חוק ולפיה מועדון שבעליו יורשעו בסלקציה על-רקע גזעני/עדתי/דתי/מיני וכדומה, אזי הרשעה זו תחייב את בית המשפט גם להורות על סגירתו של המועדון למשך עשר שנים לפחות! פיצוי כספי בלבד, להזכירכם, ייתכן שאיננו בחזקת עונש, באשר ישנן חברות ביטוח הנושאות בהוצאה מסוג זה.
חומר למחשבה.
