חשיבותו של הנאום נובעת מכך שהוא הציג את התפיסה המדינית השלמה והעדכנית של תנועת החמאס, ובכך גם הכריע בוויכוח הפנימי בתוך החמאס בין אלו הקרואים מתונים לאלו הקרואים קיצונים - לטובת המתונים.
על פניהן, עקרונות התפיסה המדינית של החמאס כפי שהוצגו על-ידי משעל אינם רחוקים מעמדות אש"ף הפורמאליות במשא-ומתן עם ישראל מאז תחילת תהליך אוסלו. לפי עקרונות אלה החמאס מוכן לקבל פתרון מדיני של מדינה פלשתינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים עם זכות שיבה לפליטים הפלשתינים. יש כמובן כמה הבדלים מרכזיים בין העמדות של אש"ף כפי שהתפתחו במהלך המשא-ומתן לבין תפיסה זו. ראשית, אש"ף מסכים שהפתרון המדיני מהווה את סוף הסכסוך ואילו החמאס אינו מקבל זאת. לפי התבטאויות של אנשי חמאס בהזדמנויות אחרות הם משאירים את סוגיית סוף הסכסוך לדורות הבאים. שנית, במהלך המשא-ומתן הצד הפלשתיני הפגין גמישות באשר לצורת היישום של חלק מהעקרונות. כך, למשל, היו הפלשתינים מוכנים לקבל שהגבול בין ישראל והמדינה הפלשתינית יהיה על בסיס קווי 1967 עם תיקוני גבול מוגבלים והדדיים. המשמעות היא שגושי התנחלויות הקרובים לקווי 1967 יסופחו לישראל והפלשתינים יקבלו תמורה זהה בטריטוריה ישראלית במסגרת חילופי שטחים. הוויכוח היה בעיקרו על גודל גושי ההתנחלויות, והפלשתינים שאפו לצמצמם במידת האפשר. גם בסוגיית הפליטים, למרות שהנושאים ונותנים הפלשתינים מעולם לא וויתרו פורמאלית על זכות השיבה, הם היו מוכנים לשקול פתרונות מעשיים במסגרתם הרוב המכריע של הפליטים לא יחזור לישראל. זה גם מה שמסתתר ככל הנראה מאחורי הביטוי פיתרון מוסכם לבעיית הפליטים ביוזמת השלום הערבית.
משעל סרב לקבל את כל ההגמשות האלה בעמדה הפלשתינית. הוא גם הביע התנגדות לעקרון של פרוז המדינה הפלשתינית שהוצג כדרישה מרכזית של ישראל בנאום נתניהו. הנושאים ונותנים מטעם אש"ף היו מוכנים לקבל הגבלות על חימושה של המדינה הפלשתינית העתידית. ח'אלד משעל הצטרף גם הוא לעמדה הפלשתינית הכללית שהביעה התנגדות לדרישת נתניהו להכרה במדינה יהודית ומציגה דרישה זו כדרישה גזענית. משעל גם לא וויתר על המאבק המזוין ככלי לגיטימי להשגת מטרות העם הפלשתיני.
בשנים האחרונות, מאז נכנס החמאס כשחקן פעיל לזירה הפוליטית הפלשתינית הפנימית, קווי מדיניות אלו הושמעו פעמים רבות על-ידי אנשי חמאס שונים דרך הצגת רעיון ה"הודנה", שביתת הנשק לטווח ארוך, אולם הם הובנו כעמדת הזרם המתון של החמאס, הנמצא בוויכוח עם הזרם היותר קיצוני, ותמיד הייתה גם טענה מקובלת שהדברים נועדו רק לצרכים חיצוניים, ולכן נאמרים בפגישות עם זרים ובראיונות לתקשורת המערבית. משעל, לראשונה, הציג עמדה זו כעמדתו הפורמאלית של החמאס, ובערבית - לצבורים הערביים. קשה להניח שהיה עושה זאת ללא אישור ה"שורא", הגוף העליון של תנועת החמאס. הנאום של משעל גם מפריך את החלוקה המקובלת בין קיצוני החמאס היושבים בדמשק לבין המתונים ברצועת עזה. מסתבר שיש קיצונים ומתונים בשני המקומות וח'אלד משעל עצמו אינו נמנה בהכרח עם הקיצונים. הנקודה החשובה היא שבחמאס מתקיים תהליך קבלת החלטות מסודר, גם אם הוא איטי ומבוסס על בניית קונסנסוס. הקונסנסוס שהתגבש בשנים האחרונות בחמאס הוא סביב העמדות שהציג משעל בנאומו.
המשמעות העיקרית היא שהחמאס מוכן לקבל תהליך משא-ומתן עם ישראל, כפי שהיה מוכן לכך כאשר קיבל את מסמך האסירים ואת ההבנות שהביאו להקמת ממשלת האחדות הלאומית בתחילת 2007. קיים קושי, כמובן לחדש את המשא-ומתן על הסדר הקבע תוך התעלמות מכל מה שקרה בו מאז החל. מצד שני, עמדות החמאס יוצרות מרחב גמישות מסוים לדיון בהסכמים חלקיים שלא יחייבו את החמאס לקבל את סוף הסכסוך ויאפשרו גם לצד הישראלי לדחות החלטות בנושאים רגישים.
