זיכרו נא את הרגעים הדרמטיים-ההיסטוריים הללו בתולדות הדיפלומטיה העולמית: בחודשים האחרונים מסתמנת בה תפנית אסטרטגית חדה, ברוטאלית ומדאיגה; זאת כמובן, בכל הקשור לישראלים; אולי ישראלים בלבד.
חקרתי ולא מצאתי: סוליות-העור בנעליו המהודרות של הנשיא האמריקני חוסיין (אובמה), כפי שטרח להנציחן במצלמת הבית-הלבן בשיחתו עם בנימין נתניהו; אולי פרי עצה של ישראלים גולים, מומחים להשפלת בני עמם - אינן מייצגות פולקלור שבטי או מנהג עמים או אפילו תרבות שליטים; זאת אף לא בכל תולדותיה של הממלכה האפריקנית קניה - מולדתו השנייה של הנשיא בן-התערובת.
כך ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת מגזע היהודים, רשם, בשבועיים האחרונים, הישג דיפלומטי מזהיר בייעוץ פוליטי חינם-אין-כסף לרפובליקת בננות זרה. הצעד היה מבחינתו מרשים: גם דמוקרטי למופת וגם ג'נטלמני למהדרין... כמו מנהל תעשיה זעירה בפרברי בירתו, בחר להזיז אנשים, במקום להניע תהליכים.
אין לי דבר נגד יַשרוּת ויְשִירוּת אפילו במישור שבין מנהיגים, אלא שנאה דורש - נאה מקיים. דמוקרטיה תהא דמוקרטיה גם אם בממלכת עזה היא מעמידה רַבּי מרצחים. אם השכלת לראות בה שיטה בלעדית ליישוב סכסוכים - כבד אותה. למצער - כבד את בוחריה החשוכים בעזה הסוררת, כמו את אלו הנאורים בפריז המתהוללת.
יתרה מזאת. כבוד האדם וחירותו חשובים כערך-יסוד במדינות המפותחות, וערך הוא ערך גם אם ביטוייו המתחלפים נוגדים לכאורה את תפיסתך האסטרטגית הנוכחית. על-אחת-כמה-וכמה, כשמדובר במיופה-כוח הציבור, שהניח את בשורתו הפוליטית למבחן בפני עמו וקצר הישגים אלקטוראליים של ממש.
מרגע זה ואילך סטירת לחי בפניו של נושא אמון הציבור כמוה כפגיעה ישירה ברגשותיהם האישיים של כל בוחריו ושולחיו, דוברי עברית כדוברי רוסית, דוברי אנגלית כדוברי צרפתית; בהם, כידוע, מאופיינת מפת האוכלוסין של אזרחי ישראל.
עם זאת, התמונה המסתמנת היא ברורה: התרבות הפוליטית העכשווית של ברית נטו מתהדרת כעת, לא בנוצות איטלקיות ולא בנימוסים בריטיים, אלא בסוליות נעל ובשפת רחוב. האריסטוקרטיה המערבית בוחרת לאמץ, כאופי נרכש וכתדמית מאומצת, השתלחויות גסות, התפרצויות זעם ותכתיבים מאויימים.
שמא הלשון המשתלחת מארמון האליזה, כמו הרגליים השלוחות מן הבית הלבן, הן נגזרות מתחייבות מהליכות וגינונים מלכותיים חדשניים, כלפי כל עם ולשון? מסופקני. בעוד בטנה הצבה של המתנחלת מיצהר ומתפוח, או, לחילופין, רחמה המתרחב של אקדמאית באריאל - הפכו ממצג גניקולוגי מבעד לאולטרסאונד לשיחות סלוניות בטרקליני פאר ברחבי העולם, מלאכת ההרכבה של הפצצה האירנית כבר מגיע לשלב המכה בפטיש.
בעוד במזרח המוסלמי כבר מתנסים בהארכת טווחים לפצצות גרעין מפותחות, הרי שבמערב האינטליגנטי בוחנים תמונות לווין, הסוגרות זוויות תקריב על פחונים עלובים, המרשרשים ברוח מצויה שבהרי שומרון.
האמת איפוא חייבת להיאמר: אם הבחירה של אביגדור ליברמן, שמבכר את משרת שר החוץ, היא להיראות רע בעיני מארחיו, כמו מבעד למשקפיים הצרות של סוגרי השערים בפני פמלייתו, אל מול הבחירה באינטרסים הקיומיים לדורות של בני עמו, שרידי החרב - כי אז ההכרעה היא מתבקשת.
ליברמן יודע זאת היטב ויפה איפוא זהירותו היתרה: אילו היה צועד מעדנות ברחבי העולם, כקודמו המפורסם ביותר בתפקידו כשר החוץ של ישראל (שמעון פרס) - הרי שזקנו ושפמו היו מכבדים כל חזית קדמית בעיתונים אירופיים ואמריקניים רבי-מוניטין.
אילו היה מתהדר בסחורה לא לו, מנת חלקן של קרבות, דמים וייסורים, כמו קרקעות שומרון ויהודה, ומציע דונם פה ודונם שם לכל הממעיט במחיר - לא היה מוצא ליברמן רגע דל, כדי שלא יכזב את משחריו במסך זה ובמצג אחר על פני מרחביה האין-סופיים מעצמת המדיה, המרצדת נוכחו בהבזקי תהילת עולם.
אלא שהבחירה בידיו של אביגדור ליברמן היא להיראות עתה רע. אפילו רע מאוד. שומה על שר החוץ לנהוג כשר אוצר; שנוא ואפילו מתועב, בעיני כל בעל אינטרס ולוביסט.
הבחירה היא איפוא בחיים, והחיים מחייבים צעדים לא פופולריים.
