חוק חוות הבודדים בנגב: טוב או רע?

חוות דרך היין הינן 24 משקים הכוללים חקלאות ותיירות בנגב. בעצם ימים אלו המשקים חוגגים עשור לקיומם. המשקים הוקמו ביוזמת ובאישור ממשלת ישראל כחלק מתוכנית הקרויה "חוות דרך היין" להתיישבות בנגב. לדברי היוזמים והמתפעלים "זהו פרויקט התיישבותי מהמיוחדים והמוצלחים בארץ בכלל ובנגב בפרט". עם זאת, לא כולם שותפים לראייה זו. כך למשל עמותת "במקום: מתכננים למען זכויות תכנון (ע"ר)" סבורה כי תכליתן של חוות הבודדים, אשר במסגרתן מוענקים מאות ואף אלפי דונמים למשפחות בודדות, הינן "שמירה" על הקרקע מפני שימושם של אזרחי המדינה הערבים בקרקעות. לטענת ארגון "במקום" – "בחלק מההתיישבויות אין כל שימוש בשטחים הנרחבים שהוקצו למתיישב, מלבד לצרכי מגורים". "בפועל" טוען הארגון, "התיישבויות אלו הוקמו ללא תוכניות מתאר מתאימות וללא אישורים מוועדות התכנון, ללא אישורים לפטור ממכרז ואף ללא חוזי חכירה מתאימים עם המינהל".

לדברי יוזם הצעת החוק, חבר-הכנסת ישראל חסון, "המדינה עצמה הגדירה את מסלול העלייה על הקרקע ונתנה אישורה בשנת 1990. בשנת 2006 קיבלה תוכנית דרך היין אישור סטטוטורי על-ידי הוועדה הארצית לתכנון ובנייה. כל משפחה קיבלה שטח מדברי ובהשקעה רבה לאורך שנים בנתה נווה מדבר המשתלב היטב בטבע ובסביבה. לאחר שנים רבות העלתה הפרקליטות טענה בדבר מכרז שאמורות היו החוות לעבור והחלה בהערמת קשיים על בעלי החוות ואף בדרישה לפנותן". עמותת "במקום" מציגה הדברים קצת אחרת: לדבריה, "צעד זה זכה לביקורת מצד מבקר המדינה במסגרת הדוח השנתי 50ב משנת 2000. בדוח מבקר המדינה צוין, כי ההחלטה התקבלה ללא התייעצות עם משרד הפנים או המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (המוסד הבכיר בהיררכיה התכנונית), האמונים על קביעת ויישום מדיניות התכנון והפיתוח של המדינה ועל קיום הוראותיו של חוק התכנון והבנייה". העמותה מציינת כי עקב עידוד מדיניות זו על-ידי חלק משרי הממשלה "החלו רשויות המדינה מיידית בהקמת עשרות התיישבויות בודדים ללא מכרזים, ללא קריטריונים ברורים לחלוקה, ללא היתרי בנייה ו/או אישורים כדין, ללא בדיקת צרכים ומדיניות פיתוח וללא בדיקת נתונים רלוונטיים".

התיישבויות הבודדים חוברו עד מהרה לתשתיות. מבקר המדינה כתב בהתייחס לכך כי: "בביקורת הועלה, שמשרדי ממשלה וגורמי שלטון פעלו לעיתים שלא בהתאם לחוק ובחריגה ממינהל תקין במתן סיוע להתיישבויות יחידים ובייחוד לאלה שבתחומי המועצה האזורית רמת נגב", וכן כי התיישבויות הבודדים מוקמות בניגוד למדיניות ולעקרונות אשר נקבעו בתוכניות מתאר ארציות לפיתוח המדינה, כמו תמ"א 35, אשר קובעות כמדיניות תכנון ופיתוח את הצורך בחיזוק ישובים קיימים לפיתוח המדינה, ואת הבעייתיות בפיזור נקודות קטנות של ישובים.

"בכל חווה שטח של כמה עשרות דונמים בודדים, בדומה למשק חקלאי במושבים. יחד הן יוצרות רצף התיישבותי לאורך רמת הנגב. המיקומים נבחרו בקפידה על-ידי המדינה וכל חווה נבנתה בשטח שאינו מתאים לכל צורת התיישבות אחרת. "בעמל רב ובהשקעה אישית של כל משפחה, אך גם בעידוד, בתמיכה ובסיוע של מוסדות המדינה והרשויות השונות, שראו במפעל ההתיישבותי את הציונות של שנות האלפיים, הקימו כל אחד על-פי דרכו חוות חקלאיות יש מאין. הפרויקטים החקלאיים למיניהם – גידול פרות ועיזים לחלב, כרמי זיתים וגפנים, המחלבות האיכותיות, האירוח הכפרי והיין הייחודי – שינו את פני החקלאות, התיירות וההתיישבות בנגב. המוני מטיילים פוקדים אותן ומתיישבים חדשים באים לאכלס את ישובי הנגב". התיאור הפסטורלי הזה נמסר לנו מפיו של אמיר זמורה, יועץ התקשורת של חבר-הכנסת ישראל חסון. מפתה מאוד לעצום את העיניים ולדמיין את ארץ ישראל הבראשיתית מתקופת התנ"ך – שטחים גדולים מעובדים חקלאית, דמויות תנ"כיות מהלכות בשמלות ובסנדלים, זקנים עבותים מעטרים את פניהם, בעוד נשותיהם יושבות באוהלים ומכינות מטעמים מן הכבש התורן שנשחט, או לחלופין, מייצרות תכשיטים בסגנון תנ"כי בשעות הפנאי. ברם, עמותת "במקום" מספקת לנו סטירה מצלצלת אשר תעיר אותנו מן החלום התנ"כי המתוק, שהרי אנו איננו בשנת 1000 לפני הספירה, בימים פסטורלים (?) של מלכות דוד ושלמה, אלא בישראל של שנות ה-2000, אשר תכנון המקרקעין בה נשלט על-ידי חקיקה אשר נועדה לחלק את הקרקע באופן שוויוני בין תושבי ישראל. יש לזכור שבעוד שהדמויות הכמו תנכיות של חוות היין גוזמות את הכרמים שלהן ומיישרות את קצות הסדינים בצימר שלהן לקראת האורח הבא (וכמובן, מניחות סלסלת פירות על השולחן לכבודו), יש מי שמתעוררים בבוקר לקול שאון המכוניות, ועם נשימת הבוקר הראשונה שלהם נושמים פיח: יציאתם למרפסת בגופיה בכדי להתמתח יכולה להיות מלווה במבטו של השכן ממול, בדיוק ממרחק מטר וחצי, אותו שכן שאמש שמעו כל צעקה בריב שלו עם אשתו. זו מציאות חייהם של מרבית תושבי ישראל. האם מוצדק שבעוד מרבית תושבי ישראל נדחסים בצפיפות נוראית במטרופולין-הסרדיני של גוש דן, מספר בודדים יקבלו עשרות דונמים שמורים, פקידים, מהנדסים, רופאים, אחיות ושאר אנשים שעובדים שלושים או ארבעים שנה בשביל לשלם משכנתה, רק יכולים לפנטז עליהם כל פעם שהם שוב שומעים את השכן צועק על אשתו? המועצה הארצית לתכנון ובנייה היא בדיוק הרגולטור הציבורי שאמור לאזן בין הצרכים השונים של תושבי ישראל ולהקצות את המשאבים באופן שוויוני. לעמותת "במקום" שורה של טענות נגד הסעיפים השונים של הצעת החוק: העמותה מדגישה שחוות הבודדים הוקמו על קרקעות בעלות ייעוד חלקאי שהחוק אוסר להקים עליהן מבני מגורים ו/או להשתמש בהן לצרכים שאינם חקלאיים. "הצעת חוק זו", לדברי העמותה, "באה להכשיר שימוש שנעשה בניגוד לחוק התכנון והבנייה ולתוכניות המתאר המאושרות בנגב". העמותה באה בטרוניות נגד הסכמי החכירה הנדיבים, בניגוד לתקנותיה של מועצת מקרקעי ישראל ובניגוד לחוק המכרזים, כאשר בנהוג – הסכמי חכירה על קרקעות חקלאיות מתחדשים אחת למספר שנים.

הוראת סעיף 4 להצעת החוק קובעת כי: (א) מי שהרשות לפיתוח הנגב אישרה לגביו כי ניהל, בתמיכה ובסיוע של רשות מרשויות המדינה, מיזם חקלאי-תיירותי משולב במקרקעין בנגב במשך תקופה של שלוש שנים לפחות שקדמו למועד תחילתו של חוק זה, יהיה רשאי לבקש ממינהל מקרקעי ישראל (בסעיף זה – המינהל) להעניק לו זכויות חכירה לדורות במקרקעין כאמור בהתאם להוראות סעיף קטן (ב), לצורך המשך ניהולו של אותו מיזם; בסעיף קטן זה, "רשות" – משרד ממשלתי, מינהל מקרקעי ישראל, הקרן הקיימת לישראל והסוכנות היהודית לארץ ישראל. לעמותת "במקום" ביקורת קשה על סעיף זה בהצעה, אשר נועד להפלות את תושבי הנגב הבדווים לעומת המתיישבים היהודים. הנגב הינו קרקע פוריה של אפליה מגזרית, ולא מהיום. עורכת-דין קלריס חרבון, פמיניסטית מזרחית, מתארת במאמרה 'השתכנות מתקנת' (קלריס חרבון, "השתכנות מתקנת – סיפורן של נשים המתקנות עוול היסטורי", עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (ברק-ארז ואח' עורכות, 2006)), מתארת כיצד בשנות החמישים העלו את יוצאי עדות המזרח על אוטובוסים באמצע הלילה ("כנפי נשרים" בשבילם) ו'דחפו אותם' לשום מקום במדבר – תוך שהם משוכנים בדיור ציבורי, שלמרות כל המאבקים, לעולם לא הפך לשלהם, ולעולם הם לא קיבלו נכסים קנייניים משלהם בכדי להוריש לילדיהם, מה שהוביל למצוקות דיור של דור שני ושלישי ליוצאי עדות המזרח. פלישה לדירות ריקות, תוך שהפולשים אליהן עומדים לדין, הינה אחת מתוצאות הלוואי של הזנחת זכויותיהם הקנייניות של יוצאי עדות המזרח, שמעולם לא קיבלו בעלות על דירותיהם בעיירות הפיתוח בנגב, אלא אך ורק זכויות מסוג 'בר-רשות' – אשר הותירו אותם תלויים בחסדי המינהל. עורך-דין יובל אלבשן בספרו "זרים למשפט" ("זרים במשפט – נגישות לצדק בישראל", סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005) מציין כי התופעה ולפיה אוכלוסיות מוחלשות יושבות באזורים שנחשבים "רעים" עשרות שנים, אינן זוכות ליהנות מן הפירות כאשר אותם אזורים מתפתחים, הינה תופעה כלל ארצית, אשר אינה אופיינית אך ורק לאזור הנגב. מדוע תושבי שדרות, נתיבות, ירוחם, דימונה, ושאר עיירות הפיתוח בנגב ימשיכו להתגורר בצפיפות, וזאת למרות שהם אלו שספגו את מכות האבטלה והקסאמים לאורך כל השנים, בעוד מתיישבים שזה מקרוב באו יזכו במחיר מציאה בדונמים רבים, שכל אזרח ממוצע רק יכול לחלום עליהם?

דיני התכנון והבנייה הינם דינים היררכיים. תוכנית בנייה – מעמדה כשל חוק. תוכנית מתאר ארצית גוברת על תוכנית מתאר מקומות ואזורית, וכן הלאה. התוכנית הארצית הינה תמ"א 35, ומתחתיה ב'פירמידת הנורמות התכנונית' של חוקי התכנון והבנייה מצויות בסדר יורד, התוכנית המחוזית, התוכנית המקומית והתוכנית המפורטת. כל תוכנית מפורטת צריכה להלום את התוכניות שמעליה- המקומית, המחוזית, וכמובן הארצית. זהו 'עיקרון שלטון החוק' התכנוני. היררכיה זו מעוגנת בסעיפים 129 – 132 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965. טענת עמותת "במקום" נגד חוק חוות הבודדים בנגב מתייחסת גם לסתירת החוק שאושר את התמ"א הארצית. לדבריה, הצעת החוק "עוקפת את מדיניות התכנון הארצית אשר אושרה על-ידי ממשלת ישראל ובכך יוצרת נתיב עוקף תוכניות מתאר". עוד גורסת עמותת במקום כי: "אישור הצעת חוק זו עשוי לשמש להגדרתו המחודשת של מושג התכנון: מכשיר להכשרת פעילות בלתי חוקית במרחב, כפונקציה של הפעלת לחצים על מוסדות התכנון, עוצמתם של יוזמי הפעולה והלגיטימיות הנורמטיבית של האינטרסים שלהם. הצעת חוק זו מסמלת את רמיסת התכנון. באופן פרדוקסאלי, חוות הבודדים הקיימות עקפו את מערכת התכנון ופעלו בניגוד להוראות התוכניות הקיימות, ובמילים אחרות, בניגוד לחוק. הצעת החוק באה, למעשה, לכופף את עקרונות התכנון לטובת אינטרסים צרים. אין ספק שבטווח הארוך אישור בדיעבד של פעולות לא חוקיות במרחב, תביא לזילות התכנון ומוסדות התכנון ולפגיעה בלגיטימיות שלהם".

הצעת החוק של חבר-הכנסת ישראל חסון תובא לדיון בפני ועדת הכנסת לקראת הצבעה ראשונה בכנסת. לדברי חסון: "ההצעה אמורה לפתור אחת ולתמיד את המחלוקת הבירוקרטית שמעמידה קשיים בפני בעלי החוות בבואם לממש את החזון הלאומי להתיישבות בנגב". האמנם הצעת חוק זו "תפתור קשיים בירוקרטים" או שמא תסיר מכשולים חוקיים שנועדו להגן על האינטרסים של כלל הציבור? האם הצעת חוק זו "תגשים חזון לאומי" או שמא – את חזונם של בודדים, תוך ששם הציונות נישא לשווא? "תורת הבחירה הציבורית" הזהירתנו כבר מבעלי אינטרסים, אשר מציגים את האינטרס הפרטי שלהם כאינטרס כלל לאומי, כלל ציוני, כלל ציבורי וכלל חברתי. כך נהגו חברות אשר רצו להגן על סחורותיהן מפני תחרות בחו"ל, והפעילו לחצים על מכון התקנים הישראלי אשר מנע חדירה של מוצרים מתחרים לשוק, הכל בשם "טובת הציבור". האם הציבור ישכיל להבחין בזאב האינטרס הפרטי אשר מתחפש לסבתת האינטרס הציבורי?