האם דיברה אתונו של בלעם?

ידועה עמדתו של הרמב"ם ביחס לדיבור, ומתאים לצטט בעניין זה מתוך האמור בספר "על הנסים" מאת א' בן עזרא בהוצאת "נמרוד" עמ' 23-24 כלהלן: "בעניין זה ראוי לבחון את גישת הרמב"ם ביחס לנפש, המוגדרת כחלק שמעבר לדומם. יש שלוש רמות של הנפש – הראשונה היא החלק הזן, שאינו קיים בדומם אך קיים בצומח, בבעלי חיים ובאדם. הרמה השנייה היא החלק המרגיש – הנפעל על-ידי החושים. חלק זה של הנפש לא מתקיים בדומם ולא מתקיים בצומח, אלא מתקיים רק בבעלי חיים ובאדם. החלק השלישי של הנפש הוא החלק המדבר או החושב, המתקיים רק אצל האדם. הדיבור אינו בא בהכרח לידי ביטוי באמצעות קול, אלא יכול שיתבטא באמצעות כתיבה או סימנים, ובלבד שיהיה זה דיבור חשיבתי, והוא ייחודי לאדם. מכאן מובנת ההתנגדות להאציל תכונת דיבור לנחש ולאתון, שמלכתחילה נבראו כבעלי חיים" (על-פי שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם מאת ישעיהו ליבוביץ ותלמידים-חברים). ואכן, במורה נבוכים חלק שני פרק מ"א מסביר הרמב"ם כי אין לפרש את האמירה בתורה כפשוטה וכולל בדוגמאותיו גם את פרשת בלעם ואתונו, אלא יש לפרש כי הקשר נעשה בדרכים אחרות (כגון – חלום), ולהלן דבריו שם: "והצורה הרביעית, שיאמר הנביא דבר מוחלט כי ה' דיבר עמו או אמר לו: פעל או עשה או אמור כך, מבלי לפרש לא הזכרת מלאך ולא הזכרת חלום, מתוך הסתמכות על מה שכבר נודע באופן עקרוני שאין נבואה ולא חזון באים כי אם בחלום או במראה ועל-ידי מלאך". ובמקום אחר מסביר הרמב"ם הסבר שאינו יכול להשתמע לשתי פנים כי גם המלאך – אין בו גשם, אין בו ממש. והדוגמאות אותן מביא שם הרמב"ם לכך הן – בין היתר – "ויבוא אלוהים אל בלעם" [במדבר כ"ב ט'] ו"ויאמר אלוהים אל בלעם" [שם, כ"ב], וברור כי אם כך הם פני הדברים, אזי רק בחלום דיברה האתון. ראה גם פרק ג' בספר על הנסים הנזכר לעיל ("האם דיבר הנחש? האם דיברה האתון?"). בספר בראשית פרק ג' פסוק ד' נאמר לראשונה כי דיבר הנחש: "ויאמר הנחש אל האישה לא מות תמותון". רס"ג (רב סעדיה גאון) בפירושו הקצר לתורה אינו מתייחס לפסוק הנזכר כלל, אך דעתו בעניין זה ידועה לנו מפיו של הראב"ע, אשר כתב בפירושו לתורה: "ויאמר רב סעדיה גאון, אחר שהתברר לנו, שאין דיבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דיברו, רק מלאך דיבר בשבילם". ובפירוש הראב"ע לפרשת בלק – שוב מביא הוא את גרסת רס"ג (וחולק עליה) – וזהו פירושו של הראב"ע על פירושו של רס"ג בעניין דיבורה של אתונו של בלעם: "ויאמר הגאון, כי לא דיברה האתון. ורב שמואל בן חפני תפסו. ורבי שלמה הספרדי בעל השירים, חשב להציל הנתפס". לאמור, לפי רס"ג הנחש בפרשת בראשית, ומאוחר יותר גם אתונו של בלעם, בהיותם בעלי חיים חסרי בינה מלכתחילה, לא דיברו כלל. ידוע כי הפרשנות הרווחת היא שבדרך נס הנחש דיבר, ובאותה הדרך, בנסיבות אחרות, גם אתונו של בלעם פצתה את פיה ודיברה, כפשוטו של מקרא, אולם עינינו הרואות כי אחד מבכירי פרשני המקרא – רב סעדיה גאון, המכונה "ראש המפרשים" ו"אבי הפשט" – חרג כאן מפשוטו של מקרא וסבר אחרת, בדחותו את הפירוש בדבר דיבור החיות (המלאך שדיבר בשבילם, זה עניין אחר לענות בו). בנוסף, להלן דברי הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום) בעניין הנדון, הפורש לפנינו קו מחשבה אחר – לפיו סיפור הנחש רק משל היה, וטעמו עמו: "וראוי שתדע בעניין הנחש, שהוא מחויב שנודה שהוא משל. לפי שהוא מגוּנה מאד שנאמר שיהיה הבעל חיים ההוא מתחילת הבריאה מדבר, ואחר כך הושם לו טבע שני, ישוב בו בזאת המדרגה הפחותה אשר הוא בה. וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בביאורו מותר. ואולם בעניין חוה, אין בכאן סיבה תחייב שיהיה לפי המשל... ואולם הרב המורה [הרמב"ם במורה נבוכים חלק ב' פרק ל'] נראה שהבין שעניין חוה הוא גם כן משל לכוח אחד מכוחות הנפש האנושי". לפי רלב"ג, כאמור, הנחש לא דיבר, וכל סיפור הנחש אינו אלא משל הבא ללמדנו מוסר. ועוד, הרלב"ג סובר כי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" גורס שכל סיפור חוה כולו הוא רק משל, אף שבעניין חוה חולק הרלב"ג על הרמב"ם.