התשובה של ח'אלד משעל לשלושת דרישותיו של נתניהו בנאומו - הכרה פלשתינית בישראל כמדינת הלאום היהודי, מדינה פלשתינית מפורזת, ופתרון בעיית הפליטים הפלשתינים מחוץ לגבולות ישראל - הייתה אצבע משולשת. לדברי משעל, העידן השתנה - ישראל כבר לא מסוגלת להביס את עמנו ואת אומתנו. היא נכשלה בעזה כפי שנכשלה בלבנון.
משמע, כשם שהפלשתינים מתקדמים צעד אחר צעד להשגת מטרתם, כך הציוניים נסוגים לאחור ככל שחולפות השנים. בסופו של דבר, הכל הוא עניין של זמן עד שהדרישות הפלשתיניות תיענינה במלואן.
לכן, משעל דחה בשם העם הפלשתיני את רעיון השלום המבוסס על ההשלמה ההדדית של נתניהו. לדבריו, מדינה מפורזת היא מדינה עלובה, והעם הפלשתיני מחויב לשיבת הפליטים לבתיהם, ולכן לא יכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, כיוון שזוהי הגדרה שמבטלת את זכות השיבה לאדמות שנכבשו ב-1948.
ברור לכל שהתביעה ליישב את הפליטים הפלשתינים בתוך ישראל סותרת את המשך קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי.
את העמדה הברורה של הפלשתינים משקפים דבריו של פרופ' נדים רוחאנה מאוניברסיטת הארוורד בארה"ב במסגרת מחקר על זהות הערבים בישראל. רוחאנה מצא כי הפלשתינים טוענים לבלעדיות בכל הנוגע לזכויות מולדות בפלשתין. "כדי להשיג מדינה משלהם" כתב רוחאנה, "יהיו הפלשתינים מוכנים להכיר בזכותו הנרכשת של העם היהודי-ישראלי להקים מדינה בפלשתין. אולם, הם לא יכירו בציונות כבתנועה לאומית. הציונות נחשבת בעיניהם לתנועה קולוניאליסטית, שתלטנית, ובכל מצב אינה לגיטימית". הצעתו של רוחאנה להקים שתי מדינות - לערבים ולישראלים (כלל אזרחי ישראל – יהודים כערבים) - על-פי גבולות החלוקה - מוכיחה שגם הערבים "המתונים" לא העניקו לגיטימציה לגבולות 1948.
מבחינתם, "פלשתין ערבית מהים עד הנהר" ולכן, הם תובעים בלעדיות של זכויות "מולדות" בפלשתין כולה. "אל-ג'ליל מת'ל אל-ח'ליל", הגליל כמוהו כחברון, וכשם שיש לשחרר את חברון מהכיבוש הציוני כך יש לעשות עם הגליל, המשולש, הנגב ושאר האדמות הערביות בפלשתין.
סוגיית זכות השיבה של הפליטים הערביים הנה אחת הסוגיות הרגישות בסכסוך הישראלי-ערבי. הציבור הישראלי מכיר בעיקר את דרישתם של הפליטים הערביים לשוב למולדתם פלשתין. למעשה, כרבע מהערבים-הישראלים מגדירים עצמם כפליטים או עקורים ודורשים לשוב ליישובים בהם התגוררו אבותיהם, שעל חלקם ניצבים כיום יישובים יהודיים כגון: מגדל העמק, יקנעם, יבנה, נס-ציונה, באר שבע ואשדוד.
בניגוד לסכסוכים אתניים אחרים בהם נעקרו תושבים מיישוביהם, כגון הסכסוך ההינדו-מוסלמי או העקירה של תושבים גרמנים מרוסיה, פולין וצ'כיה, נדמה כי סוגיית הפליטים הפלשתינים הנה נצחית.
אם הישגי העשייה הציונית חשובים לה, היא מוכרחה לעמוד כחומה בצורה כנגד דרישה בלתי לגיטימית זו, ולהציג את הפתרון בדרך שונה. לישראל יש את הזכות והחובה לדרוש ממדינות ערב להפסיק את האפליה ארוכת השנים כלפי אחיהם הפליטים, ולהעניק להם זכויות מלאות הכוללות אזרחות מלאה ודיור נאות. ישראל חייבת לעמוד על זכותה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית ובמקביל, עליה לאפשר לערבים לממש את זכותם הלאומית מחוץ לשטחיה הריבוניים. כי קבלת דרישתם תשנה ללא הכר ובצורה מוחלטת את מפת ההתיישבות בישראל.
ישראל צריכה לעמוד על כך שהערבים ובעיקר הפלשתינים ישלימו עם קיומה בצורה של הכרה אמיתית, מונח הנקרא בערבית "צולח" – מלשון סולחה, השלמה והסרה מוחלטת של האיבה והתביעה לפיצוי או לנקמה, ולא בדרך של שלום או "סלאם" בערבית, שהיא השלמה עם הקיום הישראלי היום, תוך חתירה מתמדת להכנעה ולהשגת שליטה בעתיד.
או אז נגיע למימושו של הפסוק "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ואז גם נוכל לשבת בשלום ובבטחה תחת גפננו ותאנתנו לצדם של שכנינו.
