"תנו לי את הכסף, אני חמוש". כך החל השוד המוזר. הרשויות במדינת צפון קרוליינה בארצות הברית הודיעו לא מכבר כי עצרו נער שניסה לשדוד קפה אינטרנט בעיר וינסטון-סיילם, תוך שהוא מחזיק בננה מתחת לחולצתו וטוען שמדובר באקדח. הבעלים של המקום, בובי ריי מאבה, סיפר כי הוא ולקוח זינקו על הנער בן ה-17 והחזיקו אותו עד לבואם של השוטרים. בזמן שחיכו, אכל הנער את הבננה. לדברי מאבה, השוטרים צילמו את קליפת הפרי שנותרה במקום. דובר משרד השריף המקומי, בראד סטנלי, סיפר כי השוטרים השתעשעו באפשרות של להאשים את הנער בהשמדת ראיות - אך לבסוף הוחלט להאשים אותו בשוד מזוין בלבד.
לנו ברור שהנער לא נהג כדין, אולם מעניין מה יהיה הדין במקרה דומה כאשר אדם רוצה להשתמש בפרי לצורכים הגנתיים, האם יש בכך עבירת ביזוי אוכלין?
הרמב"ם [הל' ברכות פ"ז הל' ט'] מביא הלכות שונות בענייני ביזוי אוכלין, ומסכם שאין להפסיד דברי מאכל "דרך ביזוי ובעיטה". על-פי המשתמע מדבריו, פסק ה"מגן אברהם" [שם], כי מותר להשתמש בדברי מאכל לצורכי רפואה או לדברים המביאים תועלת לגופו, משום שאין זה "דרך ביזוי ובעיטה". לפיכך, כתב, מותר לאדם לסוך את גופו ביין ובשמן-מאכל. אולם, לדעת ה"משנה ברורה" [ביאור הלכה שם] הכלל הקובע מהו ביזוי מאכל, הוא מנהגו של העולם. כלומר, שימוש שבני אדם רגילים לעשותו - מותר, משום שאינו נחשב כביזוי המאכל, אך שימוש בלתי רגיל אסור, אף אם יש בו תועלת לאדם.
לפי דברי המשנה ברורה, כפי הנראה, כל עוד אין הציבור נוהג להשתמש בבננות לצורכי הגנה יהיה הדבר אסור (כמובן, כאשר יש לו אופציה אחרת) אולם למשל מותר יהיה להשתמש בתרסיס המופק מזרעוני פלפל חריף לשם הברחת תוקפים, שהרי הדבר נהוג בעולם ואינו נראה כביזוי.
בהקשר זה מעניין להביא את הנידון הבא: בספר "קיצור השל"ה [ענייני הסדר דף ס"ז דפוס ווארשא] מובא מנהג ישראל עתיק, שלדבריו מקורו אינו ידוע, ליטול חתיכת מצה מן האפיקומן, לנקבהּ ולתלותה על הקיר כסגולה לשמירה. בספר "יפה ללב" [תעז/א] האריך בגודל סגולת מצת האפיקומן לשמירה מצרות שונות, ואף רמז נאה יש לכך מדברי הפסוק [תהלים נד/ט] "מכל צרה הצילני" - ראשי תיבות מצה. אלא שבעל קיצור השל"ה [שם] העיר, כי יש במנהג זה משום ביזוי אוכלין, ולפיכך עדיף להניח חתיכת מצה בכיס כדי לזכות לשמירה מגזלנים ומצרות נוספות, שהרי "מצה" היא לשון מריבה, ובזכות מצת האפיקומן ינצל ממריבות וממרעין בישין אחרים.
אולם, בעל ה"באר היטב" [סי' תע"ז ס"ק ד'] מעיד, כי מנהג אבותיו מקדמת דנא לתלות על הקיר חלק ממצת האפיקומן, ולדעתו אין בכך משום ביזוי אוכלין, כיון שמטרתו העיקרית של מנהג זה היא "זכר ליציאת מצרים".
