המשטר הנוהג כיום בישראל גובל, יותר ויותר, בדמוקרטיה טוטאליטרית - מעין דמוקטטורה בלתי-סובלנית. במדינה שכזו לא מהססים השלטונות להשליט על נתיניהם אמצעי כפייה, שמקומם לא יכירם בדמוקרטיה נאורה.
את מושג הדמוקרטיה הטוטאליטרית טבע לראשונה, עוד לפני למעלה מחמישים שנה, גדול ההיסטוריונים של ישראל, פרופסור יעקב טלמון. הוא נשאב מאסכולת המחשבה של תנועת הנאורות הצרפתית של המאה ה-18, שינקה מתורת "הרצון הכללי" של ז'אן-ז'אק רוסו. מכאן היא המשיכה להתקיים בגלגוליה השונים במרוצת העידן המודרני, ובאה לידי ביטוי מוחשי במשטרים רודניים וחשוכים.
ישראל, תודה לאל, עדיין איננה מדינה רודנית, אבל היא מאמצת לא מעט ממאפייניה: החל בתקנות ההגנה הנושנות לשעת חירום, שכבר מזמן אבד עליהן הכלח, וכלה בגזירה החדשה לביטול ההקצבות לישראלים שישהו בחו"ל מעבר לארבע חודשים - תקנה האמורה להיכנס לתוקפה ב-1 באוגוסט הקרוב.
שורש הרע של הדמוקרטיה הטוטאליטרית הישראלית נעוץ בתקנות ההגנה לשעת חירום מתקופת המנדט הבריטי, הנוהגות, ללא שום סיבה מוצדקת, עד עצם היום הזה.
בעוד שבעטיפה החיצונית מצטיירת המדינה כדמוקרטיה פרלמנטרית לכל דבר, הרי שבעטיפתה הפנימית מתגלים מחדליה לעין כל. כך, למשל, בתום המנדט הבריטי והקמת המדינה הפכו תקנות ההגנה לשעת חירום, כמו מרבית החקיקה המנדטורית, לחלק אינטגרלי בספר החוקים של ישראל. מאחר שבעת התקנתן הן חלו על כל שטחה של ארץ ישראל, הן נותרו בתוקף גם בשטחי רצועת עזה, יהודה ושומרון. בין היתר מאפשרות התקנות האלו להקים ולהפעיל בתי-משפט צבאיים, להפעיל צנזורה צבאית, לפקח בשעת חירום על כלי-רכב ממונעים ולהפקיע אותם מדי הציבור, אך מעל לכל - להפעיל מעצר מנהלי ללא משפט ולהגביל בכך את חירותו של העצור, בלא לתת על כך דין וחשבון. באותה מידה יש למדינה סמכות להחרים בתים ולהרוס אותם כראות עיניה. בניגוד לרושם שעשוי ליצור שמן, הרי שלמרבה האבסורד, תוקפן של התקנות האלה כלל אינו מוגבל לתקופה שבה מוכרזת שעת החירום עצמה.
תקנות דרקוניות
על דעת שום מדינה מתוקנת ונאורה, שבה שולטת דמוקרטיה פרלמנטרית, לא עולה להתקין תקנות דרקוניות שכאלה, מה גם שמצבה הביטחוני של ישראל דהיום אינו דומה כהוא זה למצבה בעבר. מלבדן ראתה המדינה לנכון לחייב את אזרחיה בתעודות-זהות. באנגליה, למשל, ערש הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לא העז שום שלטון להנהיג תעודות שכאלה, שהנפקתן מעידה, בעצם, על חוסר-אמון השלטון בנתיניו. גם בכל מדינה מתוקנת אחרת משמש, לצורך הזדהות, כל מסמך אחר הנושא צילום, כמו רישיון-נהיגה למשל. תעודת הזהות, ממש כמו תעודת-יושר, מעידה על חשדנות מסויימת, שאם לא כן, לא היה טעם להחזיק בה. מי שנושא אותה הרי צריך להוכיח למעבידו, לפחות במקצועות מסויימים ורגישים, שאין לו עבר פלילי.
ואם בעבר פלילי עסקינן, הרי שהרישום הפלילי הנוהג בארץ הינו עוד סממן לנוהל טוטאליטרי. רישום פלילי, גם אם ניתן לפני עשרות שנים, נותר בתוקף בתיקי המשטרה ואינו נמחק מתיקי המשטרה אלא בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, ומקשה בכך על קבלת רשיון עבודה במקצועות רגישים. את אות הקין הזה ייאלץ העבריין לשעבר לשאת כל חייו.
אבל יש גם אור בקצה המנהרה: לפני שנים ביטלה, סוף סוף, המדינה את מס הנסיעות הבלתי-חוקי בתקנות יאט"א, שהונהג בארץ במשך שנים ושהוטל על היוצאים לחו"ל. יש לקוות כי כך גם תנהג ביחסה הבלתי-אנושי כלפי העובדים הזרים הנרדפים על-ידיה ללא זכויות אלמנטריות. למרבה הצער זה קורה דווקא במדינה שרבים מבניה הם יוצאי משטרים רודפים ומדכאים.
ואחרון-אחרון לא חביב: הגזירה החדשה למניעת קצבאות מאלה ששוהים מעל לארבעה חודשים מחוץ לגבולות המדינה. הטלת עונש שכזה על מי שמבקש לצאת לחופשה ממושכת, ללימודים או לריפוי, היא עוד תעודת-עניות למדינה שמאמצת אל חיקה תקנות דמוקטטוריות. הדברים רגישים במיוחד כשהם אמורים בגמלאים, המבקשים לאחר שנות עבודה רבות לפקוד את יקיריהם שמעבר לים. מאותם גמלאים, שהקפידו במשך כל שנות עבודתם כאזרחים נאמנים לשלם את חובם לביטוח הלאומי - תימנע מעתה הזכות לממש את חלומם, אלא אם כן יקצרו את ביקורם בחו"ל. יש בכך משום התעללות והתאכזרות לשמה של שלטון טוטאליטרי, הרודה ללא מצפון בנתיניו.
