לאחרונה נשא מר אהרן ברק, מי שהיה השופט העליון של מדינת ישראל, נאום. יפה, זכותו. והנה, תוך כדי נאומו הצליח מר ברק לשחרר את המשפט: "אני חושב, כי אם תשאלו ישראלי אם הוא מצדד בשוויון לערבים, הוא יאמר שכן, כמובן. ואם תשאלו אותו האם אתה בעד גירוש הערבים, הוא יגיד שכן, כמובן - והוא לא ירגיש שיש סתירה בין אמירות אלה".
ובכן, יש שיאמרו כי זוהי פליטת פ מן הסוג שנפלט מדי פעם לאנשים שבעי שנים, שמתבלבלים לפעמים ואומרים דברים הזכורים להם מילדותם... האם אפשר שמר ברק הנכבד אכן נזכר בימי ילדותו, בהם נהג כמו כל עם ישראל לשבת בבית ולהאזין לרדיו, ובין השאר לקריין המצרי כבד המבטא של "קול הרעם" מקהיר? שהרי באותם שידורים סיפר הקריין המצרי באריכות ובפרוטרוט, כיצד הגיבורים המצרים או-טו-טו מגיעים לחיפה ולתל אביב, ואחרי שיעשו לנו היהודים כמה מעשים לא נעימים (בעיקר לנשים), הם ישליכו אותנו לים להנאתם. האם אפשר שכך התבלבל, מר ברק?
ובכן, הייתי רוצה לחשוב כך. הרי לא ייתכן, שכבודו אימץ לעצמו את הנרטיב של אויבינו, מה עוד שזהו שקר גמור. מצד שני, קצת קשה לי להאמין, שאישיות כה דגולה, כה מבריקה, כה נישאת מעם - תיכשל בלשונה כל כך בנאום, שמטבע הדברים הוא רב משמעות.
ואם כבודו לא התבלבל והוא אכן מאמין בדברים שאמר, האם יש רגליים לחשד כי כבודו גיבש את השקפת עולמו המעניינת לא רק בתקופה האחרונה ולא רק אחרי שהשתחרר מעולו של בית המשפט ומצא לעצמו פנאי רב - לחשוב, להרהר ולגבש לעצמו תפיסת עולם? האם ייתכן שבית המשפט בראשותו פעל שלא רק על-פי צו החוק ובריחוק האובייקטיבי הנדרש, אלא הייתה לו... איך נכנה את זה בעדינות, אג'נדה? ואם אכן הייתה לו אג'נדה, האם ייתכן כי עיקרה הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה - "לכאורה", כמובן, כי הרי בנוסח המשפטי יש להקפיד?
אלא מה? כאשר לי (העם הפשוט, כזכור) יש אג'נדה - אני יכול לצווח אותה עד לב השמיים. אני יכול לשוחח עליה עם חברי, אני יכול לכתוב עליה מאמר מנומק למגירה, אני יכול אולי לפרסם מעט ממנה בעיתון (בזהירות רבה, כמובן, ובלי להעליב) - אך כיוון שאיני נשיא בית משפט עליון, כל מה שאגיד או אכתוב או אשדר - ייעלם ביום המחרת, בעוד שדברים שיאמר כבודו עוד יתגלגלו ויעוררו הדים.
וכמובן, אם אצווח יתר על המידה, יהיה כבר מי שידאג להשתיק אותי בעזרת להקת כתבלבי עיתונות, ידועני תקשורת, אקדמאים ואינטלקטואלים פוסט-מודרניסטים, המעריצים את הקרקע שעליה דורך כבוד הנשיא העליון לשעבר.
האם ייתכן אפוא כי צדקו כל אותם אנשים שהזהירו אותנו (בעדינות הראויה, וכמובן תוך שימוש ב"לכאורה" ובהבעת הסתייגות אפשרית) כי לא רק שבית המשפט העליון במדינת ישראל בראשותו של מר ברק הוביל בעשורים האחרונים מהפיכה שיפוטית בעלת אוריינטציה שמאלית-רדיקלית, אלא גם השתמש בכוח שהִקנה לו מעמדו, כדי להפיק אוסף פסיקות שנועד לחסל את מדינת ישראל כמדינת היהודים?
ואם כל הדברים הללו נכונים, אולי נכונה גם הסברה כי העם, אותו עם שאמור להיות הריבון, איבד את האמון בבית המשפט העליון לא משום שמרבית בניו הם פרימיטיבים, אלא מפני שהוא מבין כי דיקטטורה - גם אם היא מגייסת לשירותה את התקשורת, את האקדמיה ואת בעלי ההון - היא עדיין דיקטטורה.
וכך, כשיחל שעון ההיסטוריה לתקתק עבור מר ברק בקצב מואץ, יקומו נבחרי העם האותנטיים, הלא הם חברי הכנסת, ידיחו את נאמניו, עוזריו ועושי דברו של כבודו מעמדות הכוח שחצבו לעצמם, ויחזירו את השלטון במדינת ישראל לעם ישראל.
