העולם שייך לנועזים

מאז ראשיתה של ישראל, מצביעים תכופות על סכנת הבידוד המאיימת עליה. ואולם, סקירה מרפרפת בלבד של תולדות יחסי החוץ של הציונות ושל ישראל מאז הצהרת בלפור דיה ללמד, כי אין יסוד לחרדה זו, אלא להיפך: דווקא כאשר ישראל גילתה, מיוזמתה או בעל כורחה, תקיפות צבאית ומדינית, היא זכתה לאהדה ולתמיכה, וכשגילתה רפיון ונכונות לוותר על הישגיה או על דרישותיה – פסקה האהדה ופסקה התמיכה. הגל הראשון של אהדה ותמיכה כלפי העם היהודי היה בימי הצהרת בלפור. כידוע, זו באה לעולם בתקופה שאנשי ניל"י, לוחמי גליפולי ומגוייסי הגדודים העבריים הוכיחו מידה רבה של יעילות צבאית, ואין ספק שנכונות הקרב היהודית השפיעה לא מעט על גיבוש המדיניות הפרו-יהודית של ממשלת לויד ג'ורג'. ממשלת אנגליה ידעה היטב, שבאקט מדיני כהצהרת בלפור היא מעמידה בסימן שאלה את השפעתה בעולם הערבי, ואפילו המוסלמי. אולם סיכון זה היה לה כדאי, שכן הצהרת בלפור זימנה לה על הגדה המזרחית של הסואץ בעל ברית נאמן ומכיר תודה, חזק מבחינה כמותית ויעיל מבחינה צבאית. המלצתו של קולונל מיינרצהאגן באותם ימים, כפי שהיא מופיעה במכתבו אל לויד ג'ורג', מצלצלת באוזנינו כיום כמעט כדברי נבואה: הקולונל ממליץ על סיפוח בעוד מועד של חצי האי סיני לארץ ישראל, על-מנת שבשנת 1968, כאשר תשוב התעלה לבעלות מצרית, תשכון על שפתה המזרחית מדינה יהודית מודרנית, שעל הכרת תודתה תוכל אנגליה לסמוך. כידוע, עד מהרה השתנה יחסם של הבריטים ליהודים. ואין תימה בכך: הציפיות שהאנגלים תלו ביהודים לא התממשו. התברר כי היהודים אינם רוצים להיות גורם של כוח – לא מבחינה מספרית (שכן דחו את תוכניות נורדאו ובודנהיימר לעלייה המונית), לא מבחינה כלכלית (שהרי דחו את עליית ההון הפרטי באמתלה של הבאת "הון ציבורי") ולא מבחינה צבאית (לפי שזנחו את התביעה להמשך פעילותם של הגדודים העבריים). יתרה מזו: נתברר כי במקום לרצות להיות כוח, העדיף מכל הבחינות על הכוח הערבי, ביקשו היהודים לפייס את הערבים בהצהרות אהדה ואחווה ל"פרולטריון" הערבי. תופעות אלו השמיטו את הקרקע מתחת לטיעוניהם של ידידינו, וכך גבר במועצות הקיסרות הבריטית קולם של מתנגדינו. אנגליה החלה, תחילה בהדרגה ובצנעה וכעבור זמן בעקביות ובקיצוניות, לרכז את מאמציה כדי לחזור ולרכוש את אהדתם של הערבים. וכך, בשנת 1938 הוליכה מדיניות ה"הבלגה" על הטרור הערבי ל"ספר הלבן", שביקש לשים קץ למדיניות הציונית האנגלית ולהקריב את היישוב העברי ואת עתידו על חשבון האהדה והפיוס כלפי הערבים. ברבות הימים ובחסדי ההשגחה העליונה חל מיפנה במצב הבדידות של העם היהודי ומיפנה זה בא לידי ביטוי בתמיכת המעצמות הגדולות, ארה"ב ובריה"מ, בהקמת מדינה יהודית, ובהצבעתן ברוח זו בעצרת האו"ם בנובמבר 1947, למרות ואולי דווקא מפני – שקדמו למיפנה זה כמעט שלוש שנות מאבק מזויין קשה של בני היישוב במשטר המנדטורי. ההנהגה היהודית הרשמית, כלומר הנהלת הסוכנות היהודית, התריעה על הנזק החמור שגורמים מעשי הטרור של ה"פורשים" לעניין היהודי, על אובדן האהדה של חוגים ליברליים בעולם המערבי כלפי ישראל, על הניגוד בין דרכי מאבק אלה לרוח ולמוסר היהודיים וכדומה. אף על-פי כן – ודווקא בשל כך – זכתה הציונות להישג המדיני הראשון שלה מאז הצהרת בלפור: עצרת האו"ם החליטה על הקמת המדינה היהודית. מיד עם קבלת ההחלטה, החלה מלחמת הערבים ביהודים. נאמנה לדרכה, ומשוחררת מלחץ ה"פורשים", חזרה ההנהגה הרשמית לשיטה הבדוקה של הבלגה ו"התגוננות שקולה", כלומר הימנעות מהתקפות על דרכי התחבורה הערביות, הימנעות מכיבוש כפרים ערביים וכדומה. אז, כהיום, התנהלות זו לוותה במאמצים מדיניים להשגת התערבות פעילה של ארה"ב לטובתנו. וראה זה פלא: נוכח מדיניות ההבלגה על הקשיים הביטחוניים של היישוב, נרתע נשיא ארה"ב הארי טרומן, גדול ידידינו, ונסוג מתמיכתו בנו. בראשית פברואר 1948 הוא הודיע, כי אינו רואה טעם לשגר את "ועדת הביצוע" וכי הוא מציע לדחות את כינונה של המדינה היהודית. בלית ברירה הוגברה המלחמה בארץ, והיישוב עבר להתקפת נגד. בזה אחר זה אירעו הקרבות של "מבצע נחשון", כיבוש דיר יאסין, כיבוש יפו ועכו וגירוש הערבים מחיפה ומשכונות ירושלים המערבית. "התוקפנות" היהודית, לרבות כיבוש הערים שלא נכללו כלל בגבולות המיועדים לישראל על-פי החלטת העצרת, תיקנה במידת מה את נזקה של מדיניות ההבלגה בחודשי החורף של תש"ח; ישראל חזרה ונהנתה מהכרתן ומתמיכתן הפעילה הן של ארה"ב והן של בריה"מ. היא לא איבדה תמיכה זו גם כאשר הרחיבה את גבולה בנגב לעבר באר-שבע, בצפון על-ידי כיבוש הגליל המערבי, ובמזרח – על-ידי כיבוש לוד ורמלה, והרחבת הפרוזדור הירושלמי. אפילו רצח המתווך מטעם האו"ם, פולקה ברנדוט, לא הסב לישראל את הנזק שחששו מפניו. המיפנה לרעה הראשון חל רק לאחר שישראל נסוגה מאל-עריש. מיד הורגשה צינה ביחסים עם בריה"מ. שהרי מה חשבו הבירוקרטים הרוסים בקרמלין בראותם כי די בביקורו של שגריר ארה"ב אצל בן-גוריון – במקום הבראתו בטבריה – כדי שישראל תוותר מיד על הישג צבאי ראשון במעלה! אין ספק שבעיניים רוסיות שימש הדבר הוכחה הן לכך שישראל נתונה להשפעה אמריקנית מוחלטת והן לכך שאפילו אמריקה רואה צורך בפיוס הערבים. מכאן נבעה המסקנה הטבעית, שעל רוסיה לא להפסיד זמן ולהיכנס לתחרות עם ארה"ב על השפעה בקרב הערבים.

מבצע קדש, על כל מה שקדם לו ושבא בעקבותיו, הוא דוגמה שנייה לקשר הישיר בין מידת תקיפותה של ישראל לאהדה הבינלאומית כלפיה. עד היום רווחת הדעה, כי מבצע קדש עורר גל של סלידה ואיבה כלפי ישראל ברחבי תבל, אשר מצאו את ביטויין בלחצים מדיניים חמורים, שאילצו את ישראל לסגת ולוותר על הישגיה הטריטוריאליים. על-פי דעה זו, היה זה הישג גדול של נציגי ישראל באו"ם, כשישראל זכתה בו להסדרי שלום אשר כללו ערבויות בינלאומיות רציניות לזכויות השיט שלה ולשלימות גבולותיה. אכן, מרבים להביא את הדוגמה של מבצע קדש כדי ללמד שגם היום אסור לישראל לסמוך על הישגיה הצבאיים, ועליה להשתדל להמירם ביתרונות מדיניים כוללים. אולם תולדותיו של מבצע זה מוכיחות את ההיפך. למבצע זה קדמה, כידוע, תקופה ארוכה של בידוד מוחלט בזירה הבינלאומית, שהיה מסוכן מאוד באותם הימים, נוכח התגברות מעשי האיבה וההכנות למלחמה מצד מדינות ערב. מאמציו של שר החוץ דאז, משה שרת, לקבל מנציגי המעצמות בז'נווה ערובות כלשהן לביטחונה של ישראל היו לשווא. והנה, בתוך חודשים אחדים חל המיפנה. אומנם לא זכינו לערבויות בינלאומיות, אולם לפתע קיבלנו תמיכה ממשית מצד צרפת, ובמידה פחותה מצד אנגליה – בצורת נשק, ובעת המערכה לחמו חיילי ישראל באויב משותף שכם אחד עם בני אומות אחרות. אבל כשם שתמיכה חיצונית זו באה עלינו לפתע, ובעקבותיה הניצחון הצבאי, כך נשמטו מאיתנו לפתע פירות הניצחון. אי-אפשר כי תוקפנותנו היא שגרמה לבידודנו המחודש (שהרי היינו מבודדים גם קודם לכן), אלא הססנותנו היא היא שהפרידה בינינו לבין בעלי בריתנו הטבעיים באותה שעה. לישראל היה עניין בכיבוש סיני כאמצעי להבטחת חופש השיט שלה, ואילו לצרפת ולאנגליה לא היה, כמובן, כל עניין לא בביטחון ישראל ולא בביטחון השיט שלה בתעלה או במקום אחר. צרפת ואנגליה היו מעוניינות בשליטה בתעלת סואץ מטעמיהן שלהן, ובמצב דאז, רק איום ישיר של ישראל על מצרים עשוי היה לתת להן הזדמנות להופיע כמצילותיה של מצרים מפני ישראל, ובכך לחדש את השפעתן ואת שליטתן באזור התעלה. אולם אז שגתה ישראל בכך שנעצרה במרחק מהתעלה, עוד לפני שקיבלה את האולטימטום המפורסם, שדרש ממנה לסגת (ועל-ידי כך הוכיחה, בין השאר, חוסר הבנה בקריאת מברקים דיפלומטיים, שכן לא היה עליה לסגת ממקום שבו לא הייתה). לולא נעצרה ישראל, הייתה יכולה למסור את התעלה על מגש כסף לידי הצרפתים. ישראל הייתה אז אפוא הראשונה שהודיעה על קבלת החלטת העצרת מיום 3.11.56 בעניין הפסקת האש (ועל כך כותב משה דיין ביומנו: "ממשלות אנגליה וצרפת קפצו מעורן לשמע הודעתו של הנציג הישראלי"), והוכיחה כי לא הובן לה עדיין העיקרון, כי ניתן גם ניתן לזכות בתמיכה בינלאומית כשיש תואם באינטרסים. הפגנת ריסון מצד ישראל בשדה הקרב והצהרתה המוקדמת במושב עצרת האו"ם, השמיטו את הבסיס למדיניות האנגלו-צרפתית, שנועדה "להפריד בין הניצים". היא גם שימשה אזהרה לאנגלים ולצרפתים, שאין לסמוך על ישראל בשיתוף פעולה בינלאומי, שכן לישראל עצמה לא היו מחוורים האינטרסים העצמיים שלה. לא ייפלא אפוא, כי בעקבות הנסיגה הישראלית בשנת 1957 חזרה ישראל למצב הבידוד המסורתי שלה בזירה הבינלאומית. עניין מיוחד יש בניתוח תעמולת הזוועה בדבר הלחצים שהופעלו לכאורה על ישראל למען נסיגה מסיני ב-1956, דווקא לנוכח החשש המובע עתה מפני חידוש לחצים כגון אלה. הדעה הרווחת היא, כי לחצים קשים הופעלו אז על ישראל, וכאות לחומרתם נהוג לומר כי גם מדינות אדירות כצרפת וכאנגליה נאלצו להיכנע ללחצים מאותו סוג. הבה ונעלה נשכחות: תחילה נישא נאומו של דוד בן-גוריון על תקומתה של מלכות ישראל השלישית ועל כך שלא ניסוג משום מקום שבו דרך צה"ל (לרבות האי טיראן) - ביום 5.11.56. באותו יום עצמו שיגר נשיא בריה"מ חרושצ'וב איגרת חריפה לבן-גוריון, אולם זה לא השיב עליה אלא לאחר שלושה ימים, ובתוכן תשובתו הדגיש, כי הוא דוחה את תוכן האיגרת. יתר על כן, תוכן האיגרת, למרות חומרת הניסוח וחריפות הנימה שבה נכתבה, לא היה "אולטימטיבי" במובן המקובל של המילה. היא רק העמידה את מנהיגי ישראל על אחריותם בפני ההיסטוריה לעתיד מדינתם, אם לא יסכימו להחלטת העצרת מיום 3.11.56. כעבור שלושה ימים נתקבלה איגרת מאת הנשיא האמריקני אייזנהאור. איגרת זו זכתה לתשובת בן-גוריון בו ביום, ובו ביום אף הודיע ראש ממשלתנו בנאום לאומה את החלטתו לסגת מסיני, בניגוד מוחלט לנאומו מיום 5 בנובמבר. לכן מקובל לחשוב, שבאיגרת זו נכללו הלחצים הְאַיומים שהניעו את ישראל לסגת. אולם למעשה, איגרת זו מתונה הרבה יותר מן הרוסית. לא זו בלבד שאין בה רמז לסכנה פיסית הנשקפת לישראל, אין בה אפילו רמז לסנקציות כלכליות. יתר על כן, ההודעה הראשונה על נכונות ישראלית להישמע להחלטות העצרת במושב העצרת ניתנה עוד ב-3 בנובמבר, יומיים לפני קבלת האיגרת מבריה"מ וחמישה ימים לפני קבלת האיגרת האמריקנית. ברור אפוא, כי לשתי איגרות אלו לא יכולה הייתה להיות השפעה על החלטת ישראל, וכן – כי בין ה-3 וה-8 בנובמבר שינתה ישראל את דעתה שלוש פעמים. מה הניע את ישראל לנקוט שינויי עמדה אלה? בדרך כלל מביאים בחשבון שני סוגי לחץ: לחץ צבאי ולחץ כלכלי. אולם באותה תקופה ישראל לא עמדה בלחץ צבאי, שכן לא היה אז כוח שיכול היה להפעיל עליה לחץ יעיל מבלי לגרור את העולם למלחמה עולמית, וגם לא בלחץ כלכלי, שכן הישגי המלחמה, ובעיקר השלל הרב בנשק ובדלק, וכן התמיכה היהודית בעולם, הספיקו כדי לחסן את ישראל לחודשים רבים מפני תוצאות של לחץ כזה. בנוסף לכך, סנקציות כלכליות כבר הופעלו למעשה על ישראל חודשים אחדים לפני המשבר. מקובל גם לחשוב, שאם צרפת ואנגליה נכנעו ל"לחצים" – כיצד יכולה הייתה ישראל לעמוד בפניהם? אולם גם היקש זה מאבד את תוקפו לנוכח העובדה שההודעה הצרפתית-אנגלית באה שלושה ימים אחרי ההודעה הישראלית, והודגש בה שהיא, בין השאר, תולדה של העמדה הישראלית. אין אפוא מנוס מן המסקנה, שממשלת ישראל קבעה את עמדתה לנוכח הדיווחים שקיבלה מנציגה במרכז האו"ם ובבירת ארה"ב, אבא אבן, שמן הסתם כללו התרעות חמורות מאוד. אולם מצד אחר היו בדיווחיו גם הבטחות חשובות בדבר "הסדרים" שהושגו לקראת העתיד, כוח חירום של האו"ם שיבטיח את גבולות ישראל, את חופש השיט שלה וכיוצא באלה. אומנם לא נתקבלו שום הבטחות רשמיות, אולם – כך סיפרו לעם במולדת – היו לנו "ציפיות מוצדקות" כי ייכונו הסדרים יעילים, שיבטיחו את הישגי ישראל. טיבן של "ציפיות" אלו הועמד במבחן במאי 1967 והתגלה בכל חולשותיו. אילו היה טיבם של החששות שהעבירו נציגי ישראל ארצה כטיבן של הציפיות, עתה כבר מותר להסיק כי היו אלה חששות שווא.

לפני מלחמת ששת הימים דמה מצב ישראל מאוד למצבה ערב מלחמת קדש: תוקפנות הערבים והכנותיהם למלחמה גברו, ובידודה הבינלאומי שוב היה כמעט מוחלט. רק לקראת סוף 1966 הסתמן מיפנה, כשנראה היה כי ארה"ב הפסידה את שארית השפעתה במדינות ערב, אשר הפכו בשלב זה כמעט למושבות סובייטיות. ברור היה אפוא כי ארה"ב עשויה רק להפיק תועלת, אם ישראל תנחל ניצחון על הערבים, על-פי העיקרון ש"ידידי אויבי הם אויבי". אכן, דומה היה לא פעם בשלהי שנת 1966 ובראשית 1967 כי ארה"ב רומזת לישראל שמבחינתה היא הותר הרסן, וכי ישראל רשאית לפעול להבטחת האינטרסים של עצמה כפי שנראה לה. אך למרבה התמיהה – ולמרבה הגאווה וקורת הרוח של רבים בעם – הפגינה ישראל עמדה "מכובדת" של אי-תלות ואי-רצון להוציא את הערמונים מן האש עבור הזולת. אולם הפגנות עצמאות לחוד וצרכי מציאות לחוד. במאי 1967 שוב לא הותירו לנו אויבינו כל אפשרות לתימרונים דיפלומטיים ולהתחמקות מהתמודדות מזוינת. למרות עמדת הנשיא האמריקני ג'ונסון ערב המלחמה, הצהרה רשמית כי ישראל זכאית לנקוט צעדים מלחמתיים להתערבות ישירה, ואפילו סמלית בלבד, לפתיחת מיצרי טיראן – לא הייתה ארה"ב, ולא שום מעצמה "ידידותית" אחרת, מוכנה לתת את ידה. שוב הועמדה ישראל במבחן. אם תילחמו ותנצחו בכוחות עצמכם – כך נרמז לנו בפירוש – אדרבה, אך אם תביאונו לידי התערבות ישירה, לא תהיה התערבות זו לטובתכם. במצב זה ניתן גם להבין את יחסו העוין של הנשיא הצרפתי דה-גול כלפי ישראל, אשר בא לידי ביטוי בהטלת אמברגו עליה ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה (ולא אחריה, כפי שנוהגים לחשוב) וימים ספורים לאחר שביקר אצלו שר החוץ, אבא אבן. נראה שתגובתו הצינית של נשיא צרפת, שהסיק מביקור זה כי ישראל רואה עצמה אבודה ומבקשת את עזרת צרפת, הייתה להזדרז ולנסות לרכוש בעוד מועד את לבו ואהדתו של המנצח הצפוי – הערבים. וכפי שקרה בעבר – כן גם עתה: נכונות ישראל לקרב, אשר אותה ביטא משה דיין בדבריו הגאים, כי אין ישראל רוצה ששום חייל אמריקני ייהרג בעדה, עוררה גל של התלהבות ואהדה ברחבי העולם, גל שהלך וגאה עם היוודע דבר הניצחון. ברחובות פריס, בכנסיות הולנד ובלשכות הנשיאים ושרי החוץ הייתה קורת רוח גדולה, אשר באה לידי ביטוי חלקי בלבד בכתבות ובמאמרים ובעיתונות. ואז חזרה ההיסטוריה על עצמה: היחידים שנבהלו מגודל הנצחון היו ראשי הציבור הישראלי, שריו ונציגיו הדיפלומטיים. עדיין לא שוחררו חיילי המילואים וכבר התפשטו השמועות הראשונות על "לחצים" צפויים, ורבה הייתה ההפתעה כשאף לחץ כזה לא התממש. ישראל עמדה תוהה על ניצחונה הצבאי, ותוהה יותר על המצב הבלתי רגיל שנוצר: התמיכה הבינלאומית בה. ושוב הפגינה ישראל בזירה הבינלאומית יחס ותרני ופשרני יותר – לא רק בהשוואה לאויביה הערבים וליריביה הרוסים, אלא גם בהשוואה לידידיה האמריקנים, אשר לא אחת העמידה את נציגי ארה"ב במבוכה. ככל שתהליכים אלה התבהרו, כן הלכה והצטננה אהדת העולם לישראל, עד שבאביב 1968 שוב הרימו את ראשם שונאי ציון בקרב הגויים, ודעת הקהל ועמדות הממשלות השונות נעשו יותר ויותר עוינות. ולא ייפלא הדבר. הרי העמדה הישראלית הרשמית– תולדה של פשרה בין ה"ניצים" וה"יונים" בבית – חטאה לכל העקרונות, שהיו צריכים לשמש לקח מן העבר הלאומי והציוני; היא התכחשה לבסיס האינטרס המשותף עם בעלות בריתנו (אינטרס המחייב החזקה מתמדת בתעלת סואץ, וממילא בעורף היבשתי שלה), והתכחשה אפילו לעמדותיהן המוצהרות. היא לא עשתה שום ניסיון לגלות מהם היתרונות האובייקטיבים של המצב הקיים מבחינתן של מדינות אחרות, וממילא לא נעשה כל ניסיון דיפלומטי לתמוך באותם חוגים המכירים ביתרונות אלה; נוסחת פשרה פוליטית פנימית אינה עשויה לשמש לאורך ימים תחליף למדיניות. שיעור נוסף ניתן לנו בשנת 1973: כל עוד נראה היה במלחמת יום הכיפורים כי ידנו על התחתונה, לא זכינו לתמיכה כלשהי מן העולם החיצון. לא ציפינו חלילה שאומות העולם ישלחו חילות משלוח לתגבר אותנו. רחוקה מאיתנו יומרה כזו. האמריקנים בוודאי ייזהרו שלא לערב במלחמה לא להם את הנחתים שלהם, הצרפתים הרי רק עתה סיימו את פירוקו של לגיון הזרים שלהם, והבריטים עמדו לפני הכנות למלחמה באיי פלקלנד. אבל לתומנו, חשבנו כי דברי האהדה הרבים ששמענו מפי בעלת בריתנו – תמורת הבטחותינו "להתגמש" – שווים כמה משלוחי חירום של הספקת תחמושת. ובאמת, הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקני, קם והבטיח שישלח לנו! אלא מה? השעה לא הייתה כשרה עד אשר צלח אריאל שרון את התעלה וצר על הארמיה השנייה. אז פתאום פורטוגל הרשתה למטוסים האמריקניים לחנות אצלה חניית ביניים בדרכם אלינו. ללמדך שהמנצח רואה משם דברים שאחרים לא רואים מכאן. יש אינטרסים אובייקטיביים חזקים, המחייבים עוצמה ישראלית מירבית במזרח התיכון, ודומה כי הצורך במימוש אינטרסים אלה הוא כה חזק, שעד כה מנע את נסיגת ישראל מיהודה ושומרון, על אפם וחמתם של ה"יונים" במנהיגות הישראלית. אולם בניסוח מדיניותם וגם באופן הביצוע שלה, הסבו ה"יונים" נזק חמור ליחסי החוץ של ישראל, אשר העמיד ומעמיד את ישראל שוב במצב של בידוד קשה בזירה הבינלאומית, בין שיאלץ אותה לסגת ובין אם לאו. חשוב אפוא, כי שוחרי שגשוג ישראל והאדרתה יתנו דעתם על ההכרח במדיניות חוץ חדשה, מגובשת וחיובית, שתתבסס על שאיפותיה וצרכיה הלאומיים, ותתמודד מעל בסיס זה עם הבעיות האמיתיות של יחסי החוץ הישראלים.