זה מספר שנים אמורה מפלגת העבודה לעסוק בהתוויית דרכה ובקביעת יעדיה לעתיד. ויכוח ראשון הסתיים בהחלטה על הצטרפות לממשלה. למרות ההתנגדות של חלק מסוים במפלגה נראה שהם שכחו את המהות העיקרית של מפלגה פוליטית. אם ניעזר בהגדרת ויקיפדיה שם נכתב: "מפלגה הנה ארגון פוליטי המוגדרת בכך ששאיפתה לזכות
בשליטה מלאה או חלקית במוסדות השלטון" - כך, חד וחלק, וכל-כך ממצה. הגדרה זו מקבלת משנה תוקף בצורת המשטר שלנו ובמציאות הבחירות היחסיות שאינן דומות למצב של שלטון דו מפלגתי כפי שישנו בארצות האנגלו-סכסיות. יתרה מזו, במציאות הכל-כך דינאמית כשלנו אין טעם ואין תכלית לבזבוז של חומש, עשור או דור במשחקים צופיים של אופוזיציה. מיום ליום אנחנו נוכחים עד כמה נוכחותה של העבודה הנה גורם ממתן ומווסת בממשלה כל-כך מוטת ימין.
הטיעון שהושמע, לפיו - בוא וניתן לימין להרוס הכל ולהביא המדינה לתהום כדי להוכיח את צדקתנו - הנו בלתי קביל ובלתי נסבל בעיני כל מי שהמדינה הנה העיקר בחייו. נאומו הכל-כך מתוקשר של ראש הממשלה הוכיח שוב עד כמה התקשורת הישראלית נותנת משקל דרמטי לאלה שנושאים בתפקידים, ומתעלמת מכל השאר. מצבה המביך של קדימה ושל העומדת בראשה מאשש עמדה זו ביתר שאת. רק מי שניסה אי-פעם להציף נושא לרמה של דיון ברמה הלאומית יודע עד כמה זה חסר סיכוי. בנסיבות אלו, כל מפלגה, שאינה המפלגה הגדולה באופוזיציה, נגזר עליה מלכתחילה להפוך להיות מרצ מוחלשת - ולכן לא הייתה לפיכך למפלגת העבודה שום דרך - למעט הצטרפות לממשלה. ההחלטה על הצטרפות לממשלה התקבלה על-ידי המוסד העליון של המפלגה, ברוב דרמטי ועל-ידי נציגים שנבחרו זה מחדש. השיקול של רוב רובם של מצביעי הבעד היה ממלכתי לחלוטין. מפלגת העבודה מעולם לא ויתרה על סיכוי לקבוע או לפחות להשתלב בהחלטות על יעדי המדיניות במדינה.
בשנים הקרובות צפויות הכרעות קיומיות בתחומי הביטחון, הכלכלה והחברה - לא יכול להיות מצב שמפלגת העבודה לא תהיה שותף מרכזי בהחלטות אלו. המפלגה והתנועה הזו קבעה את כיווני ההתפתחות של ישראל ממועד כינונה ואף לפני כן בכל תחומי החיים. כל הנסיונות להחליף את מקומה נכשלו כולל רפ"י, ד"ש ושינוי. גם הניסיון החדש של קדימה התחיל כ"ספין" לחפות על מצוקות אישיות בעזרת פעולות שלטוניות והגיע לשיא בביצוע ההינתקות שהיה צעד שתאם את כיווני מפלגת העבודה (ושלמען האמת זכה לתמיכה גורפת).
בשלב הזה חזר אהוד ברק ונבחר לראשות המפלגה, כבר נאמר כי אנחנו לא מדינה עם היסטוריה של שלום נצחי ולכן, גם יש לצפות שתגובותינו הביטחוניות תהיינה בהתאם. ולכן הבחירה התקבלה בעיקרו של דבר לאור האמון המוחלט שיש לרוב חברי המפלגה וגם בציבור הרחב ביכולותיו הביטחוניות של אהוד ברק. רוב העם גם רוצה שביום הרע והנורא (שכולנו מתפללים שלא יגיע...) - הוא יהיה זה שיחליט ויבצע. מעבר לכך, לפנינו עומדות מטלות ומשימות שלטיפול בהן אין לאף מפלגה את אותו מכלול עמדות ופתרונות כפי שיש למפלגת העבודה. אנחנו מפלגת מרכז עם גוון סוציאלי, אבל איננו מפלגה סוציאליסטית. למפלגה שאינה מפלגת מרכז אין שום סיכוי להגיע להנהגת המדינה. מאז ימי מפא"י, הקו היה שיש קשר ברור בין עשייה ובין יזמות ולכן, הכיוון צריך להיות כזה שיגרום לעניים להגיע לרווחה כלכלית ולא להפוך את העשירים לעניים. וכמקובל בכלכלה המודרנית, ולמרות התקלות האחרונות, ברור שהבסיס צריך להיות על עקרונות התחרות והכלכלה החופשית.
אנחנו נמצאים גם על סף מלחמת דת. עם כל הביטויים החיצוניים של כפייה דתית, והפליה בלתי נסבלת של נשים, וזאת בנוסף לכל אותם עשרות אלפים שתורתם אמונתם וכלכלתם על שכם הפראיירים העובדים - אלו תופעות בלתי קבילות לחלוטין - שיש להתמודד איתן ולבולמן - ורק מפלגת העבודה תדע לעשות זאת.
לקראת הבחירות התגבשה במפלגת העבודה רשימה לכנסת שהיה בה הרבה בשורה. עם מנהיגותו של אהוד ברק והובלת הרשימה על-ידי ותיקים ומנוסים כ-פואד ובוזי היה טעם רב גם לפעולתם ואיכותם של אלו שעכשיו מוגדרים כמורדים. זו הסינתזה הנכונה למפלגה מובילה בארצנו. עם כל אהבתנו אותם, אף אחד מהם לא יגיע לעמדת מנהיגות במפלגה - הם היו בה התבלין החברתי והשמאלני אבל הם כשלעצמם הנם משקל נוצה פוליטי. אפילו הצטרפות למסגרת כמו מרצ לא תועיל להם. אופיר פינס לא פסח לצערנו על אף שגיאה, אולם מבין כולם, שגיאתו של איתן כבל היא החמורה מכולן.
איתן היה אהוב על כולנו, והוא נבחר באמת לשמש כחצרן. הבחירה בו הייתה במפורש כדי לעשות סדר במפלגה ובסניפים ולא כיושב-ראש חליפי. במובן מסוים הוא מעל בתפקידו כאשר לא מילא אחר החלטות הוועידה, אותו מוסד שבחר בו כשהתמודד נגד מועמד אהוב אחר, אלא שאז כולם קיבלו את הבחירה ללא ערעור. זו המהות של ציוות דמוקרטי והדרך שבה בחר איתן, כולל השימוש הזחוח והלא אחראי בכל מיני כינויים ודימויים הביא בושה לכל אוהביו. בצורה מביכה הם מנסים לחפש כל אמתלה כדי לנגח את היושב-ראש. כל מי שפעיל במפלגה, יודע שעידכון החוקה עומד על הפרק כבר שנים רבות. מדובר בחוקה שנתפרה ממאות שינויים ואינה מאפשרת ניהול מוסד מודרני. אין בה את הכבוד המינימלי לחברות ולתרומה אלא המפלגה הפכה להיות "שבשבת". אין בה כבוד לקבלת הכרעות ומרוב מנגנוני הגנה נסדק הצדק וכל מהלך כרוך באינסוף קשיים.
לידיעתכם: במקומות שונים ובידי אנשים שונים קיימים מספר עותקי חוקה - מלאי תיקונים ותוספות בכתב יד ובדפוס - והם לא דומים אחד לשני. למשל, שנים אנחנו טוענים כנגד מופעי "הצנחנות" שהרסו כל חלקה טובה. עכשיו, מתוך תסכול על אי-קבלת עמדתם נטפלו ה"מורדים" דווקא לטיוטת החוקה שהעלתה לדיון את כל תחלואי וסרבולי החוקה הקיימת. בקדימה ובליכוד אין תפקיד כמזכ"ל ואילו במרצ אסור למזכ"ל להתמודד לכנסת - ועל כך אין פוצה פה. לא נוסיף אף מילה על חוקותיהן של מפלגות כמו שס או זו של ליברמן.
שנים אנו טוענים כנגד מופעי "הצנחנות" שהרסו כל חלקה טובה - בטיוטא ביקשו תקופת אכשרה, והתגובה הייתה מבול של השמצות כגון "דיקטטור", אבל בקדימה תקופת האכשרה הנה מעל לשנתיים! והשיא - בליכוד - ב-60 שנה היו ארבעה מנהיגים, במפלגת העבודה ב-6 השנים האחרונות - ששה יושבי-ראש, ועוד ועוד.
ועכשיו מעז יצא מתוק, ומאות הדיונים שנערכים בכל סניפי המפלגה רק מראים עד כמה חזקים שורשיה של התנועה הזו ועד כמה חיוני חידוש החוקה ועדכונה, בניגוד לפרסומיה המתלהמים של שלי יחימוביץ' - דווקא אהוד ברק הוא המעודד את קיום סיעור הדעות הזה בדרך לעיצוב חוקת אמת מודרנית. ניסיון קבוצה זו להביך את מפלגתם שלהם דווקא במועד בו אנחנו נמצאים בנקודות קריטיות במבחן מול ארצות הברית ונשיאה, הנו מיותר לחלוטין.
ולסיום, נימה של תקווה - בתוך כל הכאוס הזה ובניגוד מוחלט להתנהלות ה"סוררים" - הרי זו עדיין מפלגה עם שלד חזק מאין כמותו ולמרות הכל נראה שנולדים וזורחים כוכבים פוליטיים נוספים, ולאלו, כמו לכל כוכב חדש שנולד, האנרגיות שלהם רבות משל כולם. אנשים כמו דני בן סימון, בוזי הרצוג, אבישי ברוורמן, עופר עיני, ועוד ועוד, רבי-ידע ונעימי הליכות שהטמיעו את המהות הדמוקרטית ואת צרכי ודרכי המשילות הנכונים וההגיוניים. על-פי האינוונטר הקיים במפלגה, הרי אם תהיה התמודדות היא תהיה בסופו של דבר בינם ובין אהוד ברק - ולמיטב שיפוטי - מי שינצח יזכה לאמון מלא ולשיתוף פעולה עם משנהו.
