נולדתי, כאמור, לפני כחמישים שנה בארץ, בנגב. הורים ממוצא מזרחי. מסורתיים: קידוש ביום שישי ואחריו צפייה בטלוויזיה; שבת בבוקר בית הכנסת, לאחר מכן קידוש ולאחר מכן בריכה או ים. מאכלים מזרחיים כמיטב המסורת. מוזיקה? בעיקר מזרחית, בעיקר הבנים. הבנות התעניינו יותר באריק איינשטיין, ביורם גאון, בששי קשת ובמוטי פליישר. מוזיקה מזרחית, למי שאינו יודע, לא הייתה בנמצא, לפחות לא בגלי האתר "האשכנזים", אלא אם מחשיבים את המוזיקה של פריד אל אטרש, עבדל ווהב, עבדל חאלים, אומקלטום, אסמאן ולילה מורד כמוזיקה מזרחית. מזרחית, לא ערבית. כי את המוזיקה הזאת שמענו כל יום, כמעט כל היום בתחנות הרדיו המשדרות בערבית, או בערוצי הטלוויזיה של מצרים. שחור לבן, כמובן. ומי שבכל זאת התעקש לשמוע מוזיקה מזרחית, ים תיכונית אם תרצו, אוריינטלית אם תרצו, נאלץ היה להמתין שבוע שלם לתוכנית "הווי המזרח" ששודרה בקול ישראל, רשת ב', אחת לשבוע למשך חצי שעה (אחי אגב, דאג להקליט כל תוכנית ולשמור את הקלטת, קראו לזה אז קסטה, עמוק בארון). עם הזמן, לעתים רחוקות אמנם, זכינו לשמוע פה ושם שיר מזרחי. פעם בקול ישראל, פעם בגל"צ. אבל פרקי חזנות בנוסח אשכנז יכולנו לשמוע עד שיצא לנו מהאוזניים...
ואז הגיעה 1982, השנה שבה פרצה מלחמת לבנון הראשונה. היינו אז חיילים. האוגדה שלי החליפה אז את אוגדת 36 בפיקודו של אביגדור קהלני שהייתה אז בצפון, בנפח. היינו חיילים משועממים, שאחת לכמה זמן יוצאים לדוכנים בתחנות המרכזיות ורוכשים קלטות של חיים משה ("לינדה, לינדה"), אבנר גדסי, צלילי הכרם, העוד, אהובה עוזרי וכמדומני גם שימי תבורי. את הקלטות היינו מחליפים בינינו. למי שהיה טייפ דאבל קאסט, כלומר כוננית כפולה, יכול היה לשאול ממישהו קלטת, להקליט אותה ולהחזיר. אבל למי היה טייפ כזה?!
והנה, בעוד צה"ל עובר את הק"מ הראשון שלו מתוך אותם ארבעים ק"מ מפורסמים, שאותם התחייב אז שרון לבגין ז"ל, החליט מישהו בגל"צ לשלוף מחדר האוכל בבסיס שביפו בחור בשם אלחיאני שנהג כל היום לשיר ולתופף תוך כדי בישול, ולמנות אותו לעורך של תוכנית מוזיקלית בת שעה שנקראה "על הדבש ועל הכיפאק". התוכנית הזו, ששידרה רק מוזיקה מזרחית, בהתחלה בין תשע בערב לעשר ומאוחר יותר בין שמונה לעשר, הפכה להיות ספל התה של חיילי צה"ל. ספינת הדגל של צה"ל. זו הייתה תוכנית ששילבה מוזיקה שחיילים אהבו מאוד עם ד"שים לחבר, לחברה ולמשפחה.
באחד השידורים הראשונים של "על הדבש ועל הכיפאק" זכו המאזינים לשמוע שיר עברי מולבש על לחן יווני. לשיר קראו אלינור, והזמר ששר אותו היה עד אז אנונימי, אם הוא שר בכלל. המילים של השיר היו קלוקלות, בלשון המעטה, אבל הקול של הזמר ואופן ההגשה שלו היו מרגשים במיוחד. לזמר קראו אז זהר עורקבי, לימים זוהר ארגוב ז"ל.
ב-6 בנובמבר 1987 התאבד זהר ארגוב בכלא, לאחר שנעצר כחשוד באונס. ארגוב לא היה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה; אדרבה, הוא היה נרקומן שביצע בימי חייו אי-אלו עבירות שאינן קשורות בהכרח בסמים. מודל לחיקוי הוא לא היה וטוב שכך. אבל ארגוב הוא זה שבזכותו המוזיקה המזרחית היא היום מיינסטרים, למרות שהוא לא היה הנחשון בן עמינדב. וכל המוסיף גורע.
כאשר ארגוב הובא למנוחת עולמים, כל המי ומי בעולם הבידור המזרחי נכחו בלווייתו. חלקו לו כבוד אחרון, על כך שפתח להם דלת בגודל של שער טיטוס. אבל אם ארגוב היה יכול לקום לתחייה לשניות ספורות בלבד, הוא היה אומר לכל אלו שהשתרכו אחרי האלונקה שעליה הונחה גופתו את המילים הבאות: "תודה לכם חברים, אבל זה לא אני, זה הוא, ג'ו עמר. הוא זה שפרץ את השער שהיה נעול במנעול, אני רק זה שפתח אותו לרווחה".
בשבוע שעבר, 26.6.2009, הלך לעולמו ג'ו עמר. כואב, שבור וחולה הוא נפרד מהעולם. והעולם, לפחות לא עולם הבידור המזרחי, לא נפרד ממנו כיאה וכיאות. רק כמה עשרות בודדות של בני משפחה ומכרים ליווהו בדרכו האחרונה. "אפשר לספור את האמנים המזרחיים שבאו ללוויה של ג'ו עמר על אצבעות כף יד אחת", אמר המלחין יוני רועה לחדשות ערוץ 2.
ביום שישי האחרון פתחתי את עיתוני סוף השבוע בציפייה לראות כתבות והספדים על הפייטן והזמר הגדול הזה, ג'ו עמר. על המלחין והתמלילן הענק הזה, ג'ו עמר. על האיש שמאז אמצע שנות החמישים ועד לשנות השבעים עמל בשקט ובסבלנות לפרוץ את השער שדרכו תעבור המוזיקה המזרחית ותיכנס כמעט לכל בית בישראל. אבל כלום. נאדה. גם לא בערוצי הטלוויזיה. לא ראיתי מודעות אבל של אקו"מ או אמ"י המודיעות על פטירתו. לא שמעתי דיבורים על כוונות לערוך לזכרו ערב מיוחד. להנציח אותו בדרך כלשהי. לא שמעתי את שר החינוך אומר מילה או שתיים מעל דוכן הכנסת על אודות הטרובדור הענק הזה שהיה ואיננו עוד. גם לא את שרת התרבות. טוב, הוא לא אהוד מנור או סשה ארגוב. או יעקב הולנדר או דן בן אמוץ. הוא לא זכה בחייו ל'חיים שכאלה' או לאיזו תוכנית טלוויזיה או רדיו מיוחדת שתעלה על נס את תרומתו למוזיקה שאתה ואת ואני מרבים לשמוע באוטו, בנסיעה ארוכה מבאר שבע לתל אביב ולהפך. אז למה שיזכה לזה בחייו?! ומי יפעל למענו בדיוק, הזמרים ישי לוי או אולי הפייטן אמיל זריהן? הם, הרי, עסוקים עכשיו בלהקליט גרסת כיסוי של "ברצלונה" ו"שיר השיכור" שלו, אז מאיפה יהיה להם זמן לפעול להנצחת זכרו.
יש תאריכים שנצרבים בתודעה. ללוח עם רשימת התאריכים האלה התווסף תאריך נוסף, 26.06.2009, היום בו נפטר ג'ו עמר, האיש שבלעדיו לא היה לנו זהר ארגוב, ובלעדי זהר ארגוב לא הייתה לנו היום מוזיקה מזרחית במינון ובאיכות שיש לנו היום. אז איפה היית ביום שג'ו עמר נפטר, (זמר) טרמפיסט מזרחי?
