כואב, כואב לקרוא את דבריו הנכוחים של חזי משיטה, אשר לא חס על הדרג הפוליטי והטיח בו ובציבור את האמת המרה:
הפכנו להיות חברה שבעה הדואגת אך ורק לעצמה, המוכנה להקריב את כל החלשים, החולים והרעבים על מזבח האינטרס האגואיסטי האישי.
לחזי אוכל לומר: למה אפשר היה לצפות מן החברה הישראלית, באם לאחר מלחמת לבנון, כאשר המילואימניקים שיוועו לתמיכת הציבור ולא נענו? כמה עלובה הייתה אז התנהלות החברה הישראלית, אשר הוכיחה פעם נוספת לא רק אדישות, אלא התנהלות אשר התאימה לאבותינו העבדים במצרים - כן, דמוקרטיה עבור הישראלי המצוי היא הזכות להתחצף, להידחף ולקלל, אך לא להירתם למאבק עיקש על זכויות בסיסיות כגון החלפת שלטון מאוס, דרישות סוציאליות צודקות ולחימה משותפת להחזרת אחד מבני העם אשר נפל בשבי.
מושג הרעות, על אף שאנו שומעים אותו אחת לשנה ביום הזיכרון, חלף ונעלם - איש איש לביתו, הנאותיו וחשבון הבנק שלו.
כמה כואב לקרוא את מילותיו של קצין צה"ל לשעבר, אשר עשה ככל יכולתו למען גלעד שליט, והמסקנות העגומות כל-כך מדברות כעת מגרונו באכזבה גדולה ואמיתית.
בל יזעזעו אותנו במילים גבוהות, מנהיגנו הרופסים, בסכנות האורבות לנו, ומילים חסרות שחר המיועדות אך ורק לשמירת כוחם ושלטונם. ובל יתרצו כל אותם אזרחים אדישים את חוסר הירתמותם לנושאים המהותיים באמת, בתירוצים העלובים אותם אנו שומעים חדשות לבקרים. המציאות של ישראל 2009 היא ברורה לחלוטין -
איש איש לנפשו.
וכאשר הנבחרת הלאומית הפוליטית שלנו חוזה בחולשתה של החברה הישראלית, אשר עדיין לא הפנימה את כוחה כחברה דמוקרטית, מלוכדת ובעלת ערכים הומניים, ברור לחלוטין לאן מועדות פני ישראל בעתיד: ריסוק חברתי מוחלט והתפוררותם של כל הכבלים אשר איחדו בינינו והגנו עלינו מפני העוינות מסביבנו. כן, חזי, זה נראה רע לתפארת!
