מדינה שופטת עצמה בטווחים של שנים רבות, כל ניסיון למכור לנו לוקשים כאילו למדנו לקחים או לא למדנו לקחים ממלחמת לבנון השנייה, ביום השנה השלישי למלחמה, הוא לעג לאינטליגנציה של השומעים, ולעג גדול הרבה יותר לאינטליגנציה של המשמיעים (ככל שיש אצלם על מה ללעוג). יש טקסים לרוב, ובטקסים חייבים לומר דברים לרוב, וכשאין מה לומר בתחומי החוץ והביטחון, אז - אומרים שטויות, זהו הסיכום שלי על הדברים של השר אהוד ברק ויושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, בטקס לציון השנה השלישית למלחמת לבנון השנייה, אתמול בהר הרצל.
אני מבקש לחזור לשנת 1973, אני חייל בן 18, בבסיס מאוד קדמי בסיני, בין כסה לעשור, מגיע קצין בכיר, ומספר לחיילים על המתיחות ועל הסבירות הנמוכה למלחמה. סחבק היה אז כאמור בן 18 וקצת, לא הבין כל-כך מאיפה הקצין מביא את הסבירות הנמוכה, בעוד המתח נראה על סף פיצוץ, אבל הוא קצין, הוא יודע. חלפו מספר ימים, והסתבר שהקצין לא דייק כל-כך בדבריו, עשרות הגופות שנאספו בתאג"ד 57 היו עדות אילמת מאוד, מאוד מאוד אילמת ודוממת, לטעות הטראגית של אותו קצין.
חלפו כמה חודשים, הארמיה השלישית מכותרת, שיחות שלום בק"מ ה-101 (גמאסי + יריב) וכרגיל, דווקא כאשר נראה שמתקרבים למשהו, התלקחה אש באחת הגזרות (אש קלה יש תמיד באזורי מתיחות כאלה, אך זו למיטב זכרוני הייתה אש חריגה) ואיימה להצית את כל הזירה. ואז שוב בא קצין, אינני זוכר אם היה זה אותו דביל או דביל אחר, ומספר לנו על המתיחות (למה מי היה צריך אותו?) ועל הסבירות הנמוכה להתלקחות מחודשת. כאן סחבק כבר היה למוד ניסיון (אחרי שמאות גופות עברו על מול עיניו במשך בתקופה מאוד קצרה), ושואל אז סחבק: טוראי בטיטו, "תגיד, קצין, מאיפה באה לך הסבירות הנמוכה הזו?", "האם לא הספיקה לך הצגה אחת?". ואז הקצין המהולל משיב: "רק בגלל זה שהדבר קרה, אנו מוכנים כעת ולכן זה לא יקרה שוב".
קמתי ועזבתי במחאה את המועדון או את חדר האוכל, תוך שאני מביט הישר אל תוך עיניו בזלזול תהומי, אני, טוראי בטיטו, 18 וקצת, מול האתוס הצה"לי הגיבור. בדרך עוד הפטרתי "העובדה שזה כבר קרה, היא הנותנת שיקרה שוב". ואנחנו לא למדנו כלום, כי הקצין ההוא הפך ודאי לקצין בכיר, מחר אולי יהיה שר ביטחון, וכל העגלים, חבריי שישבו שם בקהל, ולא עזבו במחאה את המפגש, הם ודאי היום נושאי משרה בכירים, בתעשיה, בממשל, אולי אחד מהם היה או יהיה יושב-ראש הכנסת.
איך אפשר לומר לנו שלמדנו משהו, כאשר המדינה נראית כפי שהיא נראית? נכון, יש הישגים לצבא, הרמטכ"ל שינה את רוח הצבא ומגיע לו על כך שאפו רציני, אבל זהו, זה כל מה שקרה, ובכל היתר, או שהתחפרנו במקום, או ששקענו ברוורס.
הם מספרים לנו על "עופרת יצוקה" כאנטי תזה ללבנון השנייה, יש קומץ קטנטן של אמת בדברים, אך ההבדל המהותי בין שתי הגזרות הוא לא כוחותינו, אלא האויב, וצה"ל יודע גם יודע, שככל שיסתבך שוב בלבנון הרי שהמצב לא יהיה שונה מהותית, מהמצב דאז. יהיו שינויים באופי ניהול הדברים, במוטת השליטה והפיקוד, במיקוד לכיוון המטרה - נושאים חשובים לכשעצמם, אשר מעלים במידת מה את סיכויי ההצלחה, אך יודעים אנו שהאויב אינו שוקט על שמריו, ואם קצב ההתקדמות שלו בהיבטים אלה, או בהיבטים חשובים מהם, רב יותר, הרי שבמאזן אנו בנסיגה מתמדת גם בהיבט הצבאי הטקטי בו אנו מתגאים, בצדק מסוים, כאילו התקדמנו בו. ובכל שאר הנושאים, שוד ושבר, דריכה עקבית במקום - או נסיגה ודעיכה מתמידים.
אז, כמו היום, מנצלים בכירים את הבימה הניתנת להם על-ידי הציבור, כמזרק ארגעה, ולצורך תפיחה על השכם וניצחון בבחירות הבאות, וזאת במקום:
- לדבר על ההקרבה והמחיר הענק אל מול התועלת הנראית מועטה אך בפועל אין לה גבולות.
- להכות על חטאם של אחרים בעבר, אך בעיקר להכות על חטאי ההווה, על-ידי המנהיגות הנוכחית והציבור.
- לטעת תקווה, אך להסביר במפורש שניסים יקרו רק אם נעזור להם לקרות, ובינתיים אנחנו עוזרים דווקא לאסונות.
- לחלום, לפתח חזון, אך להציב בבירור את הדרישות לכל אחד ואחת מאתנו על-מנת שיהיו לחזון גם סיכויים להתממש.
- למרוח בפינות, לעגל קצת את הקודקודים, אבל את האמת ככל שהיא מרה וקשה, לומר לנו ישר בפנים.
זו המנהיגות לה אנו כמהים, זו המנהיגות לה אנו זקוקים כאשר כאלה אתגרי ענק עומדים בפנינו. אנו מוכנים אפילו להתפשר על חצי, אבל עם הקיים אין לנו כל שיג ושיח, זה לא מתאים לנו, על אף שזה מה בחרנו. והם יכולים להשתפר, אם רק ירצו יוכלו להשתפר, כי הם היו בסדר, רק השתן עלה להם לראש, איך אמר אריה דרעי: "גבה לבבם". הם יכולים, אבל הם לא רוצים, כי הם עצלנים, חסרי מעוף, ובטלנים.
אל מול המשפחות השכולות עומדים מנהיגינו, כשלגופם בגדי המלך החדשים, ומחרטתים סיסמאות על גבי סיסמאות, מדברים על התקדמות, מבלי שיש להם כל פרספקטיבה על-מנת להבחין בה, מדברים על שינוי לטובה, אשר איש מהם לא מדד מעולם. תילי תילים של מילים, עם אפס בריבוע תוכן.
