בימים אלו פועל שר החינוך, גדעון סער, ליישום תוכנית חדשה לטיפול באלימות בבתי הספר. באמת הגיע הזמן לתת את הדעת על הנושא הזה. בחטיבות הביניים לא ניתן לקיים שיעורים, אין גבול מצד התלמידים, אולי דווקא משום שידיה של המערכת כבולות.
הצבת גבולות והחמרת הענישה היא אכן הכיוון הנכון. המתירנות האינסופית הביאה לכבוד אפסי כלפי המורים. בצורה שכזאת לא ניתן לנהל שיעורים באופן סדיר. מורה חסר סמכות יתקשה להתניע תהליכים חינוכיים בקרב תלמידיו. בשורה התחתונה, הסובלים העיקריים והמשמעותיים הם התלמידים עצמם. רוב התלמידים שמעוניינים ללמוד ומוכנים לכך, לא מסוגלים לעשות זאת. המערכת נטולת השיניים לא מסוגלת לנטרל את התלמידים מחוללי הנזק. בסופו של דבר אנו נגררים לרמות בינוניות שלא ידענו כמותן.
החשש הגדול שמובע כיום בתקשורת, הוא "זריקת" כל תלמיד שעלול להיראות כמוקד המהומה, אי טיפול בו ופליטתו לרחוב. נקדים ונאמר שמותר לבצע הקרבה מינימלית שכזאת למען יצירת הרתעה. ניתן לעשות זאת כל עוד לא מדובר בבחירה בדרך הקלה, כל עוד היעילות מוכחת וכל עוד שאכן מדובר בקורבן מינימלי. יש לזכור שבחטיבת הביניים, אין את הסמכות הבוגרת שקיימת בגיל היסודי ואין את חרב ההישגיות של התיכון, ולכן עונש של הרחקה מהווה לא פעם פרס לתלמיד החצוף ולא מרתיע אותו.
בכל אופן, בכדי למגר את האלימות ולהשליט משמעת שתביא לאווירה לימודית, המערכת צריכה להפנים מספר עקרונות:
1.
מוביליות - במערכת הענישה והקידום יש ליצור מוביליות. מה הכוונה? לתלמיד צריך להיות החשש מפני נפילה כלפי מטה. תלמיד שיודע שהוא עלול להגיע למסגרת פחות טובה ומוצלחת, יעשה מאמצים להישאר במסגרת הטובה בה הוא נמצא. מבלי שקיימת מסגרת חלופית, המערכת כולה מרקיבה ומשחיתה את עצמה. המוביליות, מטרתה ליצור מוטיבציה. הדבר נכון בטיפול באלימות וגם לשם שמירה על סטנדרטים לימודיים.
2.
אחידות - למערכת יש צורך בקביעת ענישה אחידה ומסתגלת. כיוון שהבעיות ומקורן שונים בכל מקום, כך גם הטיפול בהן. לכן מערכת החוקים האחידה צריכה להיקבע ביחידות קטנות, רמה בית ספרית ואפילו תת בית ספרית. מי שיודע להעריך את המצב בשטח בצורה נכונה, עליו מוטלת הזכות והאחריות לגבש את המדיניות (מנהל ביה"ס לרוב). עם זאת, חובה שתהיה האפשרות להפתיע.
3.
הפתעה וחוסר אחידות – למערכת צריכה להיות אפשרות להפתיע ולשבור את האחידות שיצרה מבלי שתיתפס כפורעת החוקים של עצמה. אם תלמיד עשה מעשה יוצא דופן, על המערכת להתייחס אליו בצורה יוצאת דופן ולא להישאר בשבלונת המדיניות הכוללת. במקרים ספציפיים צריך להחמיר באופן קיצוני עם תלמיד אחד על-מנת ליצור הרתעה ודימוי שלילי של המעשה, לטובת הכלל. מנהיג טוב (במקרה שלנו מורה, מחנך או מנהל) מוטב לפעמים שיצור תחושה של שבירת הכלים.
4.
יצירתיות ואפקטיביות – הענישה, צריך שתהיה אפקטיבית, לאו דווקא אחידה והוגנת. מחנך יצירתי ימצא עונשים יצירתיים שימלאו את האלמנט ההרתעתי שבהם ויחד עם זאת יקדמו את התלמיד. למשל, היום כבר לא נהוג לתת עונש בצורת הגשת עבודה או פגיעה בציון, מדוע? כל עוד הענישה אפקטיבית והמטרה היא טובה, יש לענישה הכשר. מחנך יצירתי יפיק מתלמידיו את המירב.
5.
שיהיה מה להפסיד – אם תלמיד בא לבית הספר כאשר הוא בתחושה שאין לו בשביל מה לבוא, שום עונש בצורת הרחקה לא יפעל עליו. שיטת הגדר סביב בתי הספר קרסה מזמן ועושה רק רע בתהליך החינוכי. אם לא תיווצר אווירה של בנייה חיובית בבית הספר, של חלק מהתקדמות כלשהי, לא יעזור דבר. צריך שיהיה משהו חיובי להתלות בו. במקרה הזה, השינוי יבוא רק בתוך הצוות החינוכי.
6.
אחדות והפרדה – ההסתכלות מבחינת המערכת צריכה להיות על שתי קבוצות נפרדות: התלמיד והמערכת. המערכת באחדותה, כיחידה אחת. כאשר קטן המורים מחליט על עונש שנראה לו, על המערכת שמאחוריו לגבות אותו בלי הסתייגות. המצב כיום הוא של מערכת שבירה. תלמיד שהענישה לא לרוחו, ילחם במורה בכל בעלי התפקידים מעל למורה ובעלי התפקידים המקבילים במערכות השונות. כך מדובר על אותו מקרה במספר שפות ובמעשים לא אחידים. התלמיד "נהנה" מן המשחק בין הסמכויות ועוקר את האפקטיביות של כל ענישה שתבוא. עלינו לשכוח מהגישה של "גובה העיניים". יש מורה, מבוגר וחכם ויש לתת לו כבוד. לא יעלה על הדעת שתלמיד או הוריו יעלו מול מורה ויהיה משפט אובייקטיבי ביניהם. המורה תמיד צודק, בכל מצב (כמובן שאני לא מדבר על מקרים קיצוניים של אפליה או חריגה מסמכות באופן קיצוני שלא מתקבל על הדעת).
מערכת שתקיים את הכללים הללו תשיג סדר ומשמעת, תיצור אווירה טובה בבית הספר, אווירה שבה ניתן ללמוד ולהתפתח.
התוכנית שמקדם שר החינוך כיום נותנת את הדגש על החמרת הענישה אך לחלוטין לא עומדת בכללים שפורטו לעיל. התוכנית שמקדם השר היא בצורת עוד חוזר מנכ"ל עם חוקים מגבילים שכל המערכת צריכה להתיישר לפיו. כבר קבענו בסעיף 2 שהאחידות צריכה להתקיים בתת המערכות ולא בכל מערכת החינוך באופן אחיד. על מנהל בית הספר לגבש מדיניות לפי צרכי בית הספר ולא לפי תוכנית אחידה של כלל מערכת החינוך. התוכנית מגבילה את הענישה לשבלונות קבועות מראש ודרגות ענישה קבועות מראש. כך לא ניתן לקיים הפתעה, חוסר אחידות ויצירתיות. התוכנית לא נותנת מענה מספיק למוביליות. המוביליות כפי שמוצגת בתוכנית מוגבלת לשתי רמות – בתוך ביה"ס ומחוץ לביה"ס (דהיינו בבית או ברחוב). יש ליצור מספר דרגות ביניים בתוך בית הספר. על שר החינוך לקחת על עצמו גיבוש מדיניות שתפעל כנגד הגישה ההטרוגנית הנהוגה כיום.
הדבר הכי גרוע – התוכנית הזאת מתהדרת בהרחבת סמכויות המנהל, אך למעשה היא משדרת את אותו המסר הפסול ששודר בעבר: "מורים ומנהלים יקרים, אנחנו מצפצפים על שיקול דעתכם, אין לכם גיבוי". הדבר הכי חשוב הוא הגיבוי לדרגי השטח. חדל חוקים מערכתיים. לא רוצה חוזרי מנכ"ל מפורטים, לא רוצים שיח של דין וזכויות עם התלמיד. אנו רוצים גיבוי לדרגי השטח, שיכולו לבצע את עבודתם מבלי לחשוש. איני רוצה שיחששו מהתלמידים או מהמערכת שתפעיל עליהם לחצים עקב פניית תלמידים. כלפי חוץ, תמיד חייב להיות מסר של גיבוי ואחדות. אם יש חילוקי דעות לגבי המדיניות שננקטה על-ידי אותו מורה או מנהל, שיוסקו מסקנות
בתוך המערכת לגבי העתיד. בכל אופן, אסור לשנות החלטה או לדבר בקולות שונים מול תלמיד \ הורה. הגיבוי הוא הדבר החשוב ביותר.
ברגע שמורים ירגישו שהם מגובים ולא צפויה להם סכנת איגוף מצד התלמיד, הם יוכלו להעניש בצורה אפקטיבית וליצור תהליך חינוכי אמיתי. המורים יתחילו להפעיל שיקול דעת ומחשבה חינוכית. אני בטוח שכאשר יתקיים גיבוי זה, השינוי יגיע במהרה, הדברים יראו כמו מהפכה ממש. מורה שלא יירתע מתלמיד ומרעיו למקצוע, יוכל לחנך תלמידים באמת ולא להיות שמרטף.
כבוד השר, תוכניתך רק תנציח את הבעיה כיוון שהיא משתמשת באותה פרדיגמה שכבר כשלה. אין מנוס ממתן גיבוי לדרגי השטח לפי הכללים שפורטו לעיל.
