במלחמת העולם השנייה לא גרמניה לבדה נלחמה, כי אם כל אירופה בהנהגת גרמניה. מרבית ארצות אירופה הצטרפו מרצון לנאצים. על הסיבה המרכזית לכך מעדיפים לעבור בשתיקהו: "הסקס-אפיל" המרכזי של גרמניה היה האנטישמיות! במערב אירופה עוררה הצלחתם מרקיעת השחקים של היהודים בכל תחומי החיים קנאה יוקדת, ובמזרחה האמינו המוני עם שהמאסה היהודית הגדולה גוזלת את פת לחמם הדלה מפיהם. הסכרים החוקיים, הדתיים והחברתיים שהגנו על היהודים מפני התפרקות כל היצרים הרעים על ראשיהם עמדו בלאו הכי תחת לחץ. באו הנאצים ופתחו אותם לרווחה: מעתה הותר ואף הומלץ לשנוא את היהודים בגלוי, לעשות בהם שפטים וגם לשלוח יד ברכושם ובגופם. לא נעים לאירופים לספר לעצמם היום את מלוא סיפור השת"פ שלהם עם הנאצים, וכי כרטיס הביקור שפתח בפני המרצחים את שערי ארצותיהם וליבותיהם היה "רשיון הציד" נגד היהודים.
גם אחמדינג'ד, הבונה פצצת אטום, מצא שהדרך להסיח את הדעת ממעשיו היא לאיים בהשמדת ישראל ולהכחיש את השואה. בכך הוא עונה על משאלות חבויות ומספק יצרים כבושים, מפני שלמרות ששליש מהיהודים הושמד, הם שוב "למעלה": בתקשורת העולמית, בין המיליארדרים, בתרבות, במדע, בפוליטיקה. וגם מדינתם החצופה - סיפור הצלחה לעצמו - מתעקשת לשלוט על ירושלים, ובכלל – מי אוהב לראות יהודים חזקים ומנצחים? אלא, יש קושי לתת פורקן לכל התסכולים האלה בצל זיכרון השואה, שהאירופים אינם מצליחים להיפטר ממנו. בא אחמדינג'אד, ותחת שם הכיסוי "ישראל" שהכל מבינים את משמעותו, ומוציא – בפעם הראשונה אחרי היטלר! – את המילה המפורשת "השמדה", בעודו מכחיש את עצם התרחשותה. מי יודע, בכמה לבבות התנחל הודות לשימוש הזה בפטנט הנאצי?!
שיא הצלחתו של אחמדינג'ד היא כוונת נשיא ארה"ב לפגשו בחצי הדרך, לאחר שאובמה עשה את החצי הראשון בעצמו, בדרכו לחפש מסילות ללב עמים שנפשם נקעה מן "האמריקני המכוער": האירנים שלא שכחו את חיסולו של מוצאדק שניסה להבטיח את האינטרסים של עמו; האירופים שעייפו מתכתיביו; הרוסים והדרום-אמריקנים שסבלו משתלטנותו; הערבים, "מקופחים" נצחיים.
מי לא? היהודים ומדינתם. אלה אינם חדלים להעלות על נס כל דבר אמריקני, משל כאלו היו עוד כוכב על הדגל שלהם. וזו הצרה. אובמה ואסכולתו עייפו מן הדימוי של קירבה יתרה לישראל שגורם לאויבי אמריקה לזווג תמיד את השטן הגדול עם "השטן הקטן", הישראלי. שכן, אם לא היה די בהתנהגותה הבוטה של אמריקה כדי להשניאה בעולם, באה "הידידות" עם ישראל, שזו בטיפשותה מציגה לראווה גם מעבר למה שהיא באמת, ופוגעת עוד בפופולריות האמריקנית.
וכך הגיע אובמה, מסיבותיו הוא, אל אותו הפתרון עתיק היומין: לרכוש ידידים בעולם על חשבון היהודים, כמובן וכמקובל תחת הכינוי "ישראל". זה עושה טוב לדעת הקהל הפנימית באמריקה, שבלב ליבה מאשימה את וול סטריט "היהודית" במצוקות המשבר הכלכלי. זה נשמע טוב גם באירופה, שמעולם לא חדלה להיות אנטישמית ושוב רואה בקנאה את היהודים משגשגים ו"קופצים ראש". והעיקר – זו נוסחת קסם - "שומשום היפתח"! - אל אוצרות העולם הערבי, עלי באבא ו-40 שודדיו. הללו לעולם לא יאמינו ב"אמריקה אחרת" עד שלא יראוה נפרדת מישראל.
לכן, זו נאיביות לחשוב שבגלל יצהר ט' איבדנו את "ידידותו" של אובמה. מגוחכת היא גם האמונה שהתנגדותו להתנחלויות היא יותר מאשר תירוץ בעלמא, וכי אחריו לא יבואו אחרים.
פאתטי במיוחד היה נתניהו בנאומו בבית שגריר ארה"ב, כאשר דיבר על מעין "ברית עולם" בינם לבינינו. הוא עדיין אינו מבין, שכל חיבוק מאולץ שלו מחייב את המחובק-מאונס לתגובה של דחייה, לנער מעליו את הנודניק לעין כל. נתניהו היה צריך לעמוד על שלו כבר במחלוקת הראשונה, ולו כדי שלא לגרום לאובמה להיטפל לנכס ישראלי נוסף להזין בו מחלוקת מתמשכת עם ישראל, אותה הוא מחפש.
מדוע התקשורת והפוליטיקאים אינם מספרים לנו את האמת, שגם היום שנאת ישראל פותחת שערים בעולם? מפני שהתובנה הזאת מביישת ומתסכלת יהודים מתבוללים, המקווים "שיסלחו" להם את יהדותם אם ילכלכו על יהודים אחרים, וגם מאכזבת ישראלים שחיפשו בציונות נתיב להתבוללות קולקטיבית בנוסח "עם ככל העמים". אלה ואלה קיוו שהציונות תמחק בשבילם את חזונו של בלעם "עם לבדד ישכון", אך לשווא.
מן הצד השני יש בעם ישראל אחרים, הרואים ב"עם לבדד ישכון" לא כתם, כי אם אות הצטיינות ומקור לגאווה. בעבורם, התרחקותו של אובמה אינה סוף העולם.
כן, הרוח הרעה של שנאת היהודים שוב מנשבת בעולם. יעמדו בה אלה שיש להם שורשים.
