|
היד החזקה והזרוע הנטויה שהציגו השלטונות האירניים מול דורשי השינויים והרפורמות, הכניסו את המפגינים מן הרחוב לבתים והחניקו את המחאה. על-רקע השקט היחסי במרחב הציבורי, נשא השבוע מחמוד אחמדינג'אד, הנשיא שנבחר לכהונה נוספת, את נאומו המדיני, שעיקרו היה קריאה להמונים להביט קדימה ולנטוש את מה שהיה. כוונתו ברורה: הוא מצפה מהמוני המפגינים נגדו לשכוח את טענותיהם בדבר זיוף התוצאות, כמו שהוא דורש מהם לחדול מציפייתם לשינוי אופיו של המשטר. על-פי גישתו, מה שהיה הוא שיהיה, ואירן אינה צפויה לחוות שום שינוי משמעותי בעתיד הנראה לעין.
אלא שהדברים אינם כה פשוטים: כל שלושת המועמדים האחרים לנשיאות, יצרו לאחר הפסדם מעין קואליציה, ששמה לה למטרה לפעול להכנסת שינויים ורפורמות בשלטון, מתוך הבנה שהשלטון בצורתו הנוכחית מאבד את מעט הלגיטימציה שהייתה לו קודם הבחירות. הם נתמכים על-ידי קבוצה של אנשי דת חשובים מהעיר קום, ולפיכך השלטון לא יוכל להתעלם מהם לחלוטין. עדיין לא ברור לאן יובילו הדרישות לרפורמות, בעיקר לאחר ניצחון הגישה המסורתית המחמירה, אך נראה כי בתקופה הקרובה נהיה עדים לתוצאות המאבק הפנימי בקרב השכבה השלטת באירן.
|
|
|
מועדון דיבורים?
|
|
|
|
|
| השבוע התברר כי כל מהותן של השיחות בין אש"ף לחמאס בקהיר היא להיפגש, לדבר, לדון, לשאת ולתת, ולהגיע לעוד הסכמה להיפגש שוב ולהמשיך בדיבורים, בדיונים, במשאים ובמתנים, כדי להגיע להסכמה להיפגש שוב כדי להמשיך בדיונים... | |
|
|
|
השבוע הסתיים בקהיר סיבוב נוסף, מעל 20 במספר, של שיחות בין אש"ף וחמאס, שתכליתו להביא לשלום בית בזירה הפלשתינית. הגורם שנוסף לאחרונה על הנושאים המסובכים האחרים ואשר העיב על השיחות, הוא סוגיית העצירים שכל צד מחזיק בידיו: חמאס מחזיקים בבתי הכלא בעזה אנשים המזוהים עם אש"ף, ואילו הרשות מחזיקה בבתי המעצר בגדה פעילי חמאס. כל מאמצי המצרים להביא לידי התקדמות ממשית בשיחות עלו בתוהו.
וכאן – התנצלות בפני הקוראים הנאמנים: הקביעה ההחלטית שפרסמתי מספר פעמים בעבר, כאילו אש"ף וחמאס לא יצליחו להגיע להסכם – הוכחה כמוטעית. השבוע התברר כי הצדדים הפלשתינים אכן הגיעו להסכם: להיפגש שוב בחודש הבא. אתם מבינים? הם נפגשים, מדברים, דנים, משכנעים, נושאים ונותנים, ובסוף המפגש מסכימים להיפגש שוב ולהמשיך בדיבורים, בדיונים, בשכנועים, במשאים ובמתנים, כדי להגיע להסכמה להיפגש שוב כדי להמשיך בדיונים... כלומר, מהות העניין היא עצם התהליך של מו"מ על הסכם, והסכם על מו"מ. כך יכולים שני הצדדים להצביע על המשכו, ולהשביע בכך את רצון כולם – המצרים, האמריקנים, הפלשתינים והאירנים. העובדה שההסכם אינו עוסק בנעשה בשטח, באיחוד השורות, בשיקום עזה, במנגנוני הביטחון, בנשק של חמאס, במעברים, בעצורים ובכספים – אינה חשובה. העיקר הוא להיפגש כדי להיפגש, וכדי להעמיד פנים כאילו הכוונות להגיע להסכם הן רציניות, כשההוכחה המוחצת לכך היא עצם הנכונות לבוא למפגש ולקיימו.
ההצגה הזו יכולה להימשך עד אין קץ, ולפרנס עד מאה ועשרים את האחראים על המשא-ומתן, שתמיד יוכלו לומר לציבור שלהם: "לא ויתרנו, לא התקפלנו, לא נכנענו, וכל ההסכמים שנחתמו בוצעו לשביעות רצוננו המלאה". ואילו המצרים יכולים להיות מרוצים מכך, שתחת עינם הפקוחה מתקיימות שיחות חשובות ומועילות, והראיה: בכל סיבוב שיחות מגיעים הצדדים להסכם – הסכם להיפגש שוב. המזרח התיכון במיטבו.
|
|
במערב סין חיים 150 מיליון מוסלמים, שהם כמחצית מאוכלוסיית העולם הערבי, אלא שבעבר שמענו עליהם מעט מאוד. מבחינה אתנית הם אויגורים, והם משתייכים לעמים הטורקיסטאניים, המאכלסים את קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיזיסטן ושאר הרפובליקות של מרכז אסיה שהיו בעבר חלק מברית-המועצות. חבל הארץ שבו הם חיים עשיר במרבצי נפט, פחם ומתכות, ורבים מהם עובדים כפועלים בתעשיית המכרות והנפט.
אולם על אף עושרו של החבל באוצרות טבע, האויגורים כמעט שאינם נהנים מעושר זה, שכן הממשלה המרכזית משתמשת בו לפיתוח המדינה כולה, ואילו האויגורים מוזנחים וחיים בשוליים הכלכליים של סין. בנוסף על כך, מזה שנים מתרחשת הגירה מאסיבית של סינים ממוצאים אתניים אחרים, בעיקר האנים, לחבל המערבי, על-מנת לעבוד בתעשיית המכרות והנפט, כלומר, במקום להגר לחו"ל, הם מהגרים בתוך סין. הגירה זו לחבל המוסלמי מורידה את מחיר העבודה, ומעוררת מתחים ומדנים בין המהגרים לבין תושבי האזור המקוריים, שפרנסתם מצטמצמת.
השבוע פרצו פרעות רחוב, והאויגורים המתוסכלים תקפו תחנות משטרה, מכוניות, אוטובוסים ומתקנים של הממשל. הממשל – כצפוי – מכנה אותם "טרוריסטים" וטוען שגורמים ערביים מעורבים באירועים, מעוררים את הפרעות ומערערים את היציבות בסין. די בהאשמה כזו – בדבר קבלת סיוע מבחוץ לשם הפרת הסדר הציבורי – כדי להוציא את דיבתם של האויגורים רעה.
השלטון אומנם אינו מדגיש את הנקודה המוסלמית של האויגורים, כדי שלא לעורר רושם כי מדובר במלחמת דת, אבל הדבר ברור: לאחר ההפגנות באירן, שבה שולט האיסלאם, הגיע תורה של סין לסבול מנחת זרועו. גם סין כמו אירן מטפלת בפרעות ביד קשה, כי יש בה עוד 50 קבוצות אתניות, הממתינות לראות מה יהיו הישגיהם של האויגורים ואם אפשר יהיה להעלות דרישות משלהן. הממשל המרכזי בסין, שיציבותו הפוליטית והאזרחית היא יסוד מוסד של מדיניותו, מודע למצב, ומתייחס ברצינות רבה לכל איום על הסדר הציבורי, הפוליטי והאתני במדינת הענק.
|
|
