פרופ' ישעיהו ליבוביץ שהחל את דרכו הציבורית בשולי המפד"ל וההמשך ידוע, אמר לא אחת כי
השלטון משחית, כי זו דרכו של עולם. אכן כך הוא הדבר, ואל תיפול רוחנו בגלל שחיתות בצמרת השלטון.
הנה, לא רק במדינת ישראל כך הם פני הדברים, אלא גם ג'ורג' מיטשל האמריקני מדלג בין לבין ולא פוסח על זמן-חקירה, בנושאי שחיתות חובקי עולם, וכמובן שאינו היחיד בכך. אלא שכאשר השחיתות פושה בחברה ונוגעת ומנגעת באישים רמי דרג מוסרי וישרי-לב לכאורה, אשר גם צברו קופון בתודעה הציבורית - יותר מפאת יושרם מאשר מפאת פועלם ו/או כשרונותיהם - זה כבר דבר אחר, ולכך צריך להתייחס בחומרה יתרה.
כגודל הציפיות כן גודל האכזבה, וכמידת האכזבה כן חומרת הענישה - שאינה, בהכרח, ענישה משפטית, אלא יכולה זו להיות גם אחרת - ציבורית, תדמיתית, אישית. ובמי דברים אמורים?
ביוסי שריד בכהנו כיושב-ראש ועדת פרס ספיר. אין כל ספק כי הוא נבחר לתפקיד זה לא בשל כישוריו הספרותיים, כמו בשל תדמיתו המשדרת אמינות ויושרה, במיוחד כאשר מדובר בתפקיד האמור להתבצע בתום לב, באובייקטיביות וללא פניות. והנה, דווקא בכך - האיש כשל והפרס שאותו קבע - בוטל.
להזכיר, יודעי דבר השוו לא אחת את מעמדו המוסרי של יוסי שריד למעמד-העל בו נמצא בני בגין, והשניים אכן התחככו זה בזה. היום כבר אפשר להבין מי נתלה על מי, ומי נהנה וצבר יוקרה ציבורית (שלא מגיעה לו) מעצם החיכוך הזה.
כבר הובעה הדעה כי בזמנו אהוד אולמרט היה צריך להתפטר מכהונתו בראש הממשלה - לא בגלל השחיתות, כמו בגלל עמדותיו הפוליטיות, וכאשר שרה מקהלה תקשורתית שירי התפטרות בגלל השחיתות, הבעתי דעה כי לא על כך הוא צריך, מוכרח, חייב הוא להתפטר, אלא
בגלל עמדותיו הפוליטיות בנושאי חוץ וביטחון.
כמובן שצריך ואף חובה לבקר כל סימן של שחיתות שלטונית, ולהעדיף שלטון נקי וללא רבב, וטוב שלא ויתרו לשרה נתניהו אפילו על סיכת ביטחון צהובה שנמצאה במרתף היין של הווילה של המשפחה, וככל הנראה היא (סיכת הביטחון - שני שקל בערך) שויכה בגלגול הקודם לפוליטיקאי זר.
וטוב שבדקו את שר המשפטים נאמן בדיקה כה יסודית ומעמיקה, עד כדי כך שמעצם הבדיקה - בה הוא יצא ללא רבב - הוא נאלץ להתפטר, אך מכאן ועד לציפיות כנות, או אולי תמימות, שיכול להיות שלטון ללא רבב - ארוכה הדרך.
אלא שבמישור של השפיטה, בין כשמדובר בשופטים כפשוטם של דברים ובין כשמדובר בשופטים לשם הענקת פרס יוקרתי, צריך לדרוש במפורש ובמפגיע - אם לא כישורים - אז לפחות, ולא פחות - ניקיון כפיים.
כשם שהירשזון ייזכר בתודעה כמי שנאשם והורשע בבית המשפט בעבירות פליליות ולא בזכות עשייתו הציבורית, כך גם יוסי שריד יישרד וייזכר, בזכות כהונתו כראש חבר השופטים בפרס ספיר 2009.
