בתי הספר הפכו להיות אכסניה בלתי ראויה ללמידה. לכך מספר סיבות:
מקצוע ההוראה אינו פרופסיה ואף אחד איננו מוכן להכיר בכך. לכאורה אין לעובדה זו השפעה, אך ברגע שהמורים מרגישים כשמרטפים האמורים לסיים את יום העבודה ו"להגיע הביתה בשלום", לא תיתכן למידה. התמורה לעבודתם של המורים נמוכה ביותר, העבודה שוחקת כמאכלת, ובסוף היום שואלים המורים את עצמם, במה חטאנו ובמה פשענו?
אין עוד מקצוע שבו כל אזרחי ישראל מבינים בו כמו הוראה וחינוך, אולי בעצם בנושאי ביטחון בהם כולם רמטכ"לים. מתן האפשרות החוקית של הורים להתערב בעבודת המורים גובלת בזילות המקצוע. ההורים מסוגלים לפטר מורים, להחליפם, אפילו מנהלים. משרד החינוך נתן עד היום יד לכך. המזל שאת השיטפון מנסים ארגוני המורים לעצור. התלהמות ההורים, האלימות המילולית והפיזית הן מנת חלקם של המורים. איומים ואף תלונות במשטרה כנגד מורים אינם תופעה זרה למערכת. מכל אלה יוצא שהמורים עובדים תחת לחץ ואיומים שאין כדוגמתם.
חוסר המשמעת בשיעורים, התרבות הקלוקלת של זלזול בזולת ובכלל זה במורים, יוצרים אווירה אנטי-לימודית. הערות על פלאפונים או על התנהלות בלתי נאותה עלולות להגיע לתלונה במשטרה כאשר התלמידים, בעידוד המורים, עושים זאת בחדווה ראויה לציון. מי שמסוגל לעבוד בתנאים כאלה שיקום!
הבעיה השנייה היא התכנים הלימודיים והערכתם של המורים את התלמידים. מזה שנים רבות תוכניות הלימוד קוצצו באמצעות תרגילים פופוליסטיים שונים: הגרלות, מיקודים וכדומה. כל המערכת מכוונת לבגרות לכל כאשר היא יודעת שאין זה אפשרי. מיליארדים רבים נשפכו אל הביבים רק מסיבות פוליטיות מובהקות. התלמידים המסוגלים להתגבר על עומס הלימודים אינם מקבלים את המגיע להם משום הדוקטרינה של אינטגרציה. התלמידים החלשים גם הם מעולם לא קיבלו את המגיע להם. כולם כיוונו לאמצע ומטה. מכאן התוצאות המונחות בפנינו.
לבסוף, הפוליטיקה של החינוך. מי שסבור שאין פוליטיקה בחינוך אינו יודע ואינו מכיר את המציאות. המינויים השונים בדרגים הגבוהים אינם מקצועיים אלא פוליטיים. מנהלים ובעלי תפקידים אחרים מתמנים משום הקשרים שלהם ולא כשירותם. פעילותם היא בהתאם. גם התערבות הפוליטיקאים, החל משרים, חברי כנסת וראשי רשויות גורמת לכאוס בתוך מערכת החינוך.
כולם מכירים את העובדות, אך כולם מרימים גבה למשמע התוצאות. הצביעות חוגגת, חוסר האכפתיות במעל, ומערכת החינוך הפכה מזמן לבר מינן.
