כל יום בבוקר, כשאני מתעורר לקול זמרת הציפורים ומשקיף בעד החלון לגינתי הירוקה (עדיין), עלי לומר תודה על שהקיצותי בשלום לעולם כה יפה. אנשים דתיים יוסיפו את ברכת ברוך שלא עשני אישה וחלק אחר של האוכלוסיה, כמוני, יהיה אסיר תודה על שרצה הגורל, ואולי גם משהו נשגב יותר, וצירף אלינו את השכנים המוסלמים. עליהם אני חושב בכל פעם שאני מתבונן במחשב או מאזין לחדשות.
לי אין ספק שאנו שורדים בפינתנו ההיסטורית לא רק בזכות אמות מידה מוסריות (הן חשובות אך לא די בהן) אלא בזכות שלוש סיבות טכניות: יש לנו צבא חזק מאד (כורח הנסיבות); יש לנו אוכלוסיה יהודית ברמה אינטלקטואלית גבוהה (סיבות גנטיות שנוצרו בעיקר על-ידי שונאינו); ויש לנו גם את השכנים הטובים ביותר לנסיבות הקיימות. לא רק מסביב למדינה, אלא גם בתוככי המדינה. ערביי ישראל. יתר הסיבות להמשך הישרדותנו כאן נובעות משלוש הסיבות הטכניות.
זוהי אמירה גורפת, אבל העובדה שרמתנו ופועלנו ב-130 השנים האחרונות בפיסת האדמה בה אנו נאחזים הניבו את ישראל כפי שהיא קיימת היום, בהשוואה לתוצאות של אותו פרק זמן אצל שכנינו, מחוץ לגבול או בתחומו, יוצרת אצלם אווירה טוטאלית של תסכול המתקרב לצומת דרכים בין ייאוש להפנמה.
תופעת הלאומנות והשנאה ל"אחר" רחשו גם במדינות שנחשבות לשלוות יחסית באירופה. רוסיה מול פינלנד; צרפת ושכנותיה; גרמניה ושכנותיה. אין מדינה קיימת באירופה שאין מאחוריה היסטוריה של עימותים שבחלק מהם, היא הייתה היוזמת. נהוג במקומותינו לומר את המילה "שווייץ" כדי להמחיש שקט ושלווה שאיננו נחלת חלקנו בישראל. זהו, כמו תמיד, מיתוס ללא אחיזה במציאות. גם ההרמוניה השוררת כעת בפדרציה השוויצרית הושגה לאחר תקופות בלתי שלוות לחלוטין. בשווייץ, האיש הרע היה העריץ האוסטרי, למי שמכיר את סיפורי וילהלם טל, והפדרציה השוויצרית היא: "מדינה אחת לארבעה עמים".
אני אוהב את לימודי ההיסטוריה. למדתי מהם שכל המלחמות הגדולות בעולם התרחשו על שני נושאים: קרב על משאבים (קרקע לגידול ולהתיישבות, מים, אוצרות טבע) או קרב למיסוד זהות פוליטית (מלחמת שחרור). חלק מהתוקפים נהגו לספק סיבות אחרות (לשחרר את עירק מעולו של סדאם), אך הסיבות היו כלכליות בעיקרן. עיקרון המחסור. יש מעט משאבים בעולם וכל מדינה ממתינה לתקופה של חולשה אצל בעלות הכוח על-מנת לנצל את ההזדמנות ולשנות את מפת ההגמוניה.
מדינות המערב, במשך מאות שנים, נהגו לכבוש בכוח שטחים עצומים – שכמובן מעולם לא היו שייכים להן - ולשלוט בהם. לאחר הכיבוש, כדי ליצור שלטון יציב, נהגו לפלג את אויביהם מבית. השיטה הייתה קבועה. אם אחד הצדדים היה חזק מדי, נהגו להחלישו, או לעודד ולצייד את הצד החלש עד שהפך להיות בעל חשיבות. שיטה זו קיימת בכל מדינה שנעזבה, לדוגמה על-ידי שלטון המנדט הבריטי. בדרך כלל היו בה שני פלגים. לפחות שניים. כך גם בארץ ישראל. את התוצאות, אנו רואים עד היום.
להערכתי, כל מדינה קיימת שהאוכלוסיה שלה איננה אחידה ברובה המכריע, היא פוטנציאל לפירוק ולמלחמת עצמאות בהמשך. ככל שאזרחי המדינה נעשים יותר משכילים, כך המודעות הלאומית והפוליטית שלהם גדלה. להמחשה, ראו מה קרה ב-20 השנים האחרונות כתוצאה מפירוק שתי מדינות ידועות באירופה: יוגוסלביה (עד 1991) וצ’כוסלובקיה (עד 1993). שתיהן כבר לא קיימות. במקומן נוצרו מדינות נוספות, כמספר החלקים מהם הייתה מורכבת מדינת היסוד. מצב דומה עתיד להתרחש במדינות נוספות. דוגמאות למועמדות אקטואלית: קפריסין, בלגיה, וישראל.
מדינת ישראל, הנוכחת לדעת כי היא מצויה במאבק מתמיד ותכליתי על השליטה בה, איננה מתמסרת אלא מטכסת עצות כיצד לעכב ולמנוע את התהליך.
הפיתרון בנוי משתי אלטרנטיבות עיקריות:
הראשונה, קבלת החלטות אמיצות שתכליתן "לחתוך" את התהליך המתמשך באבחת חרב. ההינתקות מרצועת עזה הייתה דוגמה טובה לכך. פתרונות במקומות אחרים צריכים להתבסס מעתה על החלטות נחושות בתחום הפנים ולא על נסיגות חד-צדדיות חוזרות שאינן מביאות לשום ערך מוסף מהצד הנגדי. כדי לבצע זאת יש צורך במנהיגות ברורה וכריזמטית. מוצר המנהיגות הנדרש אינו קיים במקומותינו בהרכב הכנסת הנוכחי.
השנייה, המשך התהליך הנוכחי של "משחק על זמן" מתוך הנחה די סבירה כי השכן המוצלח שזכינו לחיות במחיצתו לא יאכזב וייפול לכל בור ומכשול. כך הוא נהג עד כה ואין סיבה שלא יתמיד בכך. משחק הזמן יימשך עד שיופיע על הבמה בישראל מנהיג חדש שיוכל לבצע את האלטרנטיבה הראשונה מתחילה ועד תום ולא כדרכה של הממשלה הקודמת (או הנוכחית) היודעת להתחיל אך אפילו לא להמשיך. שלא לומר – לסיים בהצלחה.
