שרון הוציא את צה"ל מאחת מנקודות השפל בתולדותיו. מפקדי יחידותיו הוליכוהו מכישלון לכישלון - מתל מוטילה לפלמה ולעוד "הישגים" כבירים. למעשה, לא היה לנו צבא, כשנקרא על-ידי מח"ט ירושלים לעשות פעולת תגמול פרטית. הוא קרא לדגל את חבריו, והקים את יחידה 101, שלא עשתה הרבה מבצעית, אך יצרה גל הלם תודעתי, שהחזיר לצה"ל את יכולתו ההתקפית. ממנה צמח גדוד 890 האגדי, שביצע את מרבית פעולות התגמול בשנות החמישים, ושימש כן שיגור למערך המוצנח בצה"ל.
זו הייתה המהפכה הצבאית היחידה בתולדות צה"ל. מאז סוף שנות החמישים לא נעשה בו דבר, והוא שוקע בהתמדה ומתנוון. ולאריק שרון יש חלק גדול בניוונו גם כן. בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים היה שרון (שכיהן בראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה וכאלוף פיקוד הדרום) שותף בכיר לדרדורו של צה"ל, הנמשך עד עתה, ולאיפוס כוחו.
השאר (כולל דיכוי הטרור ברצועה בתחילת שנות השבעים וצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים) - כמו מרבית מבצעי צה"ל - הנו חזרה על מעשיו ועל תחבולותיו משכבר הימים. כיוון שכך, לא היה בהם ברק ולא שמץ יצירתיות. אין פלא, שמכל מלחמות צה"ל רק הקרב באום כתף זוכה לאזכור בהיסטוריה הצבאית בעולם כקרב מופת, הראוי ללמידה. דרך אגב, כנראה בגלל הקנאה, לא למדו אותו בצה"ל אף פעם.
אריק שרון היה מהמבריקים בקציני צה"ל. לכן, כבר בתחילת שנות החמישים (כשהיה רס"ן בלבד) רצו לזורקו מהצבא. אף פעם לא היה אדם קל, או נוח. שרון היה טרף קל למבקשי נפשו. את מרבית חייו הקדיש לנקמה קשה וארוכה ברודפיו, והרשימה ארוכה - עד שהצטרף למחנה שלהם, כדי שלא יועמד לדין, וזכה למחילתם.