טיבם וטבעם של אלוהי הטלוויזיה, שהם עושים לעצמם אלוהים אחרים. כלומר, מפתחים לעצמם מנגנון השמדה עצמי המפוצץ עצמו, עם אובדן הרייטינג - ובונה מיד מנגנון חלופי. כמו מאמני כדורגל המשוריינים במיליונים עד ההפסד והפיטורין המיידיים. כמו הגולם הקם על יוצרו וכמו הנחש המשיל עורו ומתקין עצמו בארס רענן ומחודש. ההדחה וההשפלה העצמית הן חלקו הצפוי, אך הלא-כתוב של החוזה.
אלוהי הטלוויזיה נפגשים בחדרי האיפור של צלם ההיכל, רגע לפני שהם פורצים מצוחצחים ובוהקים אלינו מתוכו. הם מחליפים דאחקות או מילות נימוס וכשהם על המסך, נראה שהם מכירים ומסתחבקים זה עם זה, כבר מימים ימימה. וכשהם, אלוהי הטלוויזיה, מייצרים שערוריה וזעם, העולה לעתים בפיטוריהם המיידיים, מחככים אדוניהם את ידיהם בהנאה, מאחורי הקלעים. סופרים בשקיקה את ביצי הזהב שהטיל זה, שברגע זה ממש נתלשו אשכיו - בשידור חי. והנה, עכשיו הוא מובל באזיקים לפנינו.
והם עסוקים, אלוהי הטלוויזיה, ואינם מרבים בשאלות סיבה ומסובב. הם מרבים לשדר איך מפוצצים אנשים במכות ואיך משפילים כוכבים נולדים - בתחושת שליחות אמיתית. ונעבור לפרסומות ובעצם נישאר בהן. ואם אנחנו מהות החיים, מיהו האידיוט שיעז להתווכח עם מהותנו?
אין טעם להלין על אלוהי הטלוויזיה, כי תורתם אמונתם ומחר הם יוחלפו באלוהים חדשים. ב-1990, למשל, נרעש העולם ממהפכת הטלוויזיה הראשונה, בשידור "חי", אמיתי או מבוים. יורשיו של הרודן האלמותי הרומני צ'אושסקו, השתלטו בכוח על תחנת הטלוויזיה הממלכתית, הנתונה למרותו. הם הותירוהו מצולם להיסטוריה ירוי למוות יחד עם אשתו. אלה שפעלו עמו, מאסו בו וירשו אותו, באיצטלת מרד מהפכת החופש הגדול.
אלוהים אחרים
גם אצלנו קם ז'אנר אלים מילולי של יוצרים-גלדיאטורים בטלוויזיה. התוכנית "פופוליטיקה", למשל, הכתיבה תרבות דיון ועיצבה את פני הדור. הם רבו זה עם זה, בכאילו, עלבו יחד באורחיהם, לפני ותוך כדי שסתמו להם את הפה. ובו בזמן הטיפו מוסר לעם, כשהם עוברים לפניו במסך. החיים לא כמשל, אלא כדאחקה.
המפיק היה מאושר לראות כמעט-מכות בכל פעם מחדש. הסופר ס. יזהר, חתן פרס ישראל, שהוזמן לשם פעם, היה כל-כך מזועזע, עד שכתב מאמר אזהרה בהארץ:
"הו אנשים, אל תלכו לטלוויזיה. יזמינו אתכם לשם כדי להשתיק אתכם. יהתלו בכם, יתעללו בכם וכשתרצו לאמר מה שחשבתם לאמר, איחרתם. כבר אמרו לכם 'תודה רבה' ותסולקו".
ס. יזהר, השאיר מאחוריו כמה ספרים עוד מימי טרום המדינה. אך אלוהי הטלוויזיה השאירו אותו מאחוריהם והתקדמו מאוד בחיים, לעומתו. אחד הפך לשר משפטים וראש מפלגה עב"מית-זיקוקית בת 15 מנדטים, שהתרסקה מיד כפי שנבחרה, במבזק. השני הפך לעורך עיתון, והשלישי למנחה בכל הערוצים.
בינתיים, הבדרן האליל מספר 1 מאז ראשיתה של הטלוויזיה, שלח עבריינים לפוצץ במכות את אדוניו, שהדיחוהו מהאלוהות. עבריינים אחרים שודרגו כהוגי דעות, למעלת מועצת החכמים - וממשיכים בריבים קולניים ואלימים בטלוויזיה. או אלמונים חצופי לשון הקופצים מדרגה לכנסת. עורך העיתון הפך לשחקן טלוויזיה, שמגלם את בן דמות חברו הטוב ושר המשפטים לשעבר. וכולם יחד מתפוצצים בצחוק של קומדיה פוליטית, בשמחת גילוי עריות בין התקשורת לשלטון. כל-כך מדויקת ומפוצצת מצחוק, עד שאין זמן לחשוב. אין זמן. חייבים ללטש במהירות את הנכלול והתפלול הבא. לשחק את עצמנו בעצמנו. מלאים ומאושרים. מעצמנו. הכל גם בכזה וגם בכאילו - אבל ממש זה. ההצגה היא החיים והם חייבים להימשך. יופי של פיצוץ יהיה לנו ברייטינג. נחטיף כאפות במזנון הכנסת, נגיד שיצאנו גדולים וייצא לנו עוד פגז. לא חשוב על מי. העיקר זרחן.
וכשאלה יתאדו מחיי הרגע שלנו, יהיה אולי פנאי לארכיון, לשאלת "האחריות השילוחית", בלשון המשפטית, או ב"מי התחיל", כלשון הילדים. איפה, לעזאזל, התחילה כל האלימות העלובה הזאת, כשכל הבאבונים, כלומר אנחנו, מוחאים לה כפיים.
