לציבור המשקיעים יש נטייה לבצע טעות טרגית כל פעם מחדש - לקנות ביוקר ולמכור בזול. בכל פעם כשהבורסה עולה מגיע ציבור המשקיעים וקונה מניות מכל הבא ליד וביוקר, ולאחר שהשווקים הפיננסים מתרסקים לנגד עיניהם המשתאות של המשקיעים ומגיעים לנקודות שפל קיצוניות, מתחילות ידיהם לרעוד מפחד להפסדים נוספים ופקודות המכירה זורמות לשווקים ללא הרף.
הנטייה הנוספת שיש לציבור המשקיעים טמונה בעובדה שהם חושבים שלמרבית מנהלי ההשקעות השונים יש ערך מוסף רב לעומתם ושהם, המקצוענים, נוהגים אחרת.
את הפסקה הראשונה לא יהיה ניתן לתקן. לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד וכמו שהמשפט החכם אומר - מה שהיה הוא שיהיה! אולם, את הפסקה השנייה בדבר ידענותם של מנהלי ההשקעות השונים כדאי להפריך. הדוגמה הטובה ביותר שבאה לידי ביטוי באופן מובהק הינה שנת 2008. נכון, יאמרו חלקכם כי השנה החריגה הנ"ל אינה דוגמה ואינה מייצגת והיא מקרה יחידי של פעם ב-100 שנה, אולם אני טוען שיתכן שהיא ודווקא היא מייצגת את דפוס החשיבה של מנהלי ההשקעות שאינה רחוקה מדפוס חשיבה של "ציבור המשקיעים".
בתחילתו של המשבר, שהחל במחצית של 2007, החזיקו המוסדיים רכיב סיכון שעמד על 37% שירד אט אט לעבר 12% בסוף שנת 2008. מכאן ניתן ללמוד כי הראלי הסוחף שפקד את השווקים בחצי הראשון של 2009 לא כלל את מרבית הכסף שהינו מרכיב הסיכון בתחום ההשקעות. בחודש יוני עמד רכיב הסיכון סביב רמות של 20%, הווה אומר - עדיין ישנם מנהלי השקעות שחוששים.
התוצאה מהמיני-ניתוח הינה פשוטה - מנהלי ההשקעות הינם בני אדם ובמרבית המקרים, נמנים גם הם על "ציבור המשקיעים" על-אף שמתפקידם להיות מעין "מנהלי על" בתחום ההשקעות ולהביא עמם ערך מוסף. כמו-כן, כדאי לציבור המשקיעים לדעת כי מרבית מנהלי ההשקעות פועלים באינרציה מאוד דומה לשלהם - פחד ותאווה, רגש ותקווה, זהירות ויהירות ולכן התוצאות, כפי שמשתקפות מנתוני קרנות הנאמנות וקופות הגמל, נראות מאכזבות ומדגימות בצורה מופלאה את התנהגות כלל "ציבור המשקיעים" - קנייה ביוקר ומכירה בזול.
