רעשי הרקע מטרידים מאוד. יש בהם מה שכנראה אין בשיח בין ישראל לארצות הברית. אין להניח שהנשיא ברק אובמה רואה בראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, איש שעימו לא תוכל ארצות הברית להידבר אלא באיומים, ואין להניח שראש הממשלה בנימין נתניהו רואה בברק אובמה אדם שעימו לא תוכל ישראל להידבר אלא באמירות גאות על אי-תלותה במדינה או אפילו במעצמה זולתה. שני האישים מבינים יפה את הכורח המדיני והפוליטי לשמר את היחסים המיוחדים בין שתי המדינות כפי שאלה נרקמו במשך יותר משישים שנה וכפי שעמדו במבחנים לא פשוטים בקדנציות של נשיאים וראשי ממשלה שונים.
היו זמנים בהם לא היה לישראל קל עם האמינה בידידותיה הגדולות,והיו זמנים ולארצות הברית לא היה קל עם המדינה שאינה רק מדינת ארץ אלא גם מדינת עם. החיים והמוות של ישראל היו ביד ההכרה ההדדית של שתי המדינות, כי העולם נשאר במידה רבה עד למאוד עולם בלי מחויבויות מוצקות לצו המוסרי וההיסטורי לקיים את המדינה היהודית בלב מזרח תיכון ערבי העוין אותה דתית ולאומית ומדינית, ומגייס את האיסלאם הרדיקאלי כדי להעבירה מן העולם. מי שאמר כי ארצות הברית היא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל אמר אמת, ומי שקבע שיראל היא גם נכס אסטרטגי אבל בעיקר גם נכס מוראלי לארצות הברית גם הוא אמר אמת. אובמה, שהגיע לבית הלבן זה לא מכבר, ונתניהו, ששב ללשכת ראש הממשלה לפני מאה וכמה ימים, לא יכלו על-פי שום סבירות לרצות בשינוי איכות היחסים המועדפים האלה המאפיינים את הזיקה המיוחדת בין וושינגטון לירושלים.
יותר חוסיין, פחות ברק
אבל רעשי הרקע אינם מעידים על כך. עוד בטרם ייבחר, התנבאו יותר מדי גורמים שאובמה יהיה יותר חוסיין מאשר ברק. ראיות קלוטות ממשדרי הקונספירציות העלומים מילאו את האוויר בראיות בדוקות כביכול כי נשיא ארצות הברית הקריב את מחויבותו לישראל וכי חזון השלום שלו הוא כסות שקופה למה שמסתתר בליבו באמת - גימודה של ישראל והאדרתן של המדינות המוסלמיות. את בחירתו של נתניהו קידמו רעשני הרקע באפוסים של זקיפות קומה לאומית ושירטטו את ראש ממשלתנו כקיצוני קמאי וקנאי שלא יניח לנשיא ארצות הברית הנבחר לעמוד בין שליחותה של ציון לבין ההשגחה העליונה.
רעשי הרקע האלה שהתחילו כאמור עוד בטרם החלו אובמה ונתניהו לכהן הלכה למעשה, הוזנו גם על-ידי מיני אילוצים פוליטיים ופורשו כאילו נסיבות בדיעבד, בעיקר תוצאות הבחירות והמו"מ הקואליציוני, היו אידיאולוגיה מלכתחילה.
הפירושים האלה התווספו לרעשי הרקע. בפגישה בבית הלבן הם היו כבר רמים כל-כך, שני המנהיגים לא היטיבו לשמוע זה את זה. היועצים שדיווחו דיווחי אידיליה התעלמו במודע מן האווירה הטעונה והמסויגת ששררה בוושינגטון. בישראל חדרה חשדנות ביחס לכוונותיו האמיתיות של נאום קהיר. בארצות הברית חדרה סקפטיות באשר לעומק המחויבות הישראלית לריסון מדיניות ההתנחלות. נאום בר-אילן על ייסורי ביטוי מפורש של שתי מדינות לשני עמים שבו, הוערך כהתקדמות מסוימת אך כבלתי משביעת רצון.
המזרח התיכון - לאן?
על-רקע זה עשה הממשל את השגיאה וזימן זימון דרמטי את שגריר ישראל כדי לגעור בו על שישראל בונה בשייח ג'ראח. נתניהו לא יכול היה שלא לדחות את הגערה הזאת. כל ממשלות ישראל בנו בירושלים,כולל בשייח ג'ראח. אם מושקוביץ רשאי לקבוע מה בונים איפה ומתי - היא שאלה נכבדה שצריכה להעסיק את ישראל ואת עיריית ירושלים אולם למן הרגע שהיא הופכת לעקרונית, היא מתנתקת מן האיש מושקוביץ ומן האידיאולוגיה בשמה הוא פועל והופכת למדינית, לשאלה שבתחום יחסי ישראל ארצות הברית. גם ישראל מצידה לא חסכה מעצמה שגיאות. היא התעלמה לחלוטין מן הדאגה האמריקנית ליצירת אקלים לחידוש תהליך השלום והשיבה לגערה השגויה בסגנון שגוי שנתן עוצמה יתרה לטיעון כי אל לה לארצות הברית לצפות מישראל כי תוותר על ריבונותה וכי תתפשר על אחדותה של ירושלים. התנאים ליצירת אקלים של עימות ומשבר שאיש לא רצה בו, ואיש לא רוצה בו, הבשילו לשמחת רעשני הרקע הבשלה מואצת.
נדרשת תבונה רבה גם בלשכה בירושלים וגם במשרד הסגלגל בוושינגטון כדי להבין כי אילולא התקוטטו בסוגיית ההתנחלויות לא היו מתקוטטים בסוגיית ירושלים. מנהיגות צריכה לנטרל עצמה מרעשי הרקע ולהגיע להבנות מדיניות בכל הסוגיות שעל הפרק - גם בסוגיית ההתנחלות, גם בסוגיית ירושלים. בינתיים, ועד להבנות שתושגנה עם תושייה רבה ואורך רוח ורצון כן להשיגן, הסוגייה הגדולה מכל הסוגיות היא מניעת בידודה של ישראל וטיפוח מושכל של היחסים המועדפים עם וושינגטון. המדינאים צריכים לדעת לאן הם מבקשים להוביל, לא רק איך הם מבקשים להגיב. הם מחויבים לשדר לאזרחיהם, לערביי ישראל ולארצות ערב, ולמעשה לכל העולם כולו, דפוס של עתיד שהם מבקשים לקדם. להעליב ולהיעלב מתסיס יצרים, אבל אינו הולך לשום מקום, והמזרח התיכון, אם לא יילך לשום מקום, צריך לחשוש מאוד שיש מקום ושמו גיהנם שמחכה לעוד הזדמנות לבא אליו.
