לא הספקנו "לעכל" את החשדות הכבדים נגד האם החרדית החשודה כי הרעיבה את בנה ואת המהומות שפרצו ברחוב החרדי בעקבות מעצרה של אותה אם, והנה בא פסק הדין הקשה של השופטת המחוזית נאוה בן אור (19.7.09) בקשר לאם חרדית אחרת - האם המתעללת מבית שמש, הידועה בכינוי: "אמא טאליבן".
הטיפול התקשורתי בשתי הפרשיות נע בין דיון פילוסופי על התעללות בילדים בחברה החרדית לבין דיווחים נרגשים, מלווים בצילומים על הילד הרעב/ החי-מת שחוזר להיות ילד "רגיל" מצד אחד, ועל ילדיה/קורבנותיה של אמא טאליבן שמחבקים אותה ומבקשים מבית המשפט לחוס עליה מצד שני. המאמר הנוכחי מבקש לגעת באותם נושאים מ"זווית צילום" אחרת.
"עם הפנים לקהילה" – החרדית
הדחף הראשוני מול תיאורי הזוועה אודות מעשיהן של שתי האמהות הוא להוציא את הקטינים הנזקקים מרשותן ומרשות הקהילה בתוכה הם חיים. עד לפני שנים אחדות ההפרדה בין הילד הקורבן לבין מי שהתעללו בו הייתה פתרון שכיח במקרים של התעללות קשה. פתרון זה הביא אומנם להפסקת ההתעללות בילד, אך הדינמיקה המתעללת בין ההורה לילד שהייתה מודל ההתקשרות היחיד שהילד הכיר עם העולם המשיכה להתקיים בתוכו ושוחזרה שוב ושוב בכל מערכות היחסים שהילד קיים עם סביבתו. זאת ועוד, הפרדת הטיפול בילד מהטיפול במשפחה הובילה במקרים רבים לנתק בין הילד והמשפחה ולתחושה של אובדן וערעור פנימי. על-רקע זה צמחה בעולם וגם בישראל המדיניות שזכתה לכינוי "עם הפנים לקהילה", המעדיפה טיפול בילד הקורבן במסגרת הקהילה בתוכה הוא חי.
דוח ועדת שמיד לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער במצוקה תרם למינוף המדיניות הזאת דרך הרפורמות שהוא שרטט, שהדגישו טיפול מניעתי במסגרת שירותים מוניציפליים בתוך הקהילה על פני טיפול לאחר גילוי הפגיעה בילד. היישום המעשי של מדיניות זו נמצא עדיין בחיתוליו. העובדים הסוציאליים העוסקים במניעה ובטיפול בילדים שעוברים התעללות והזנחה נאלצים להתמודד עם עומס עבודה רב מול מספר מצומצם של מענים בתוך הקהילה.
הטיפול בילדים העוברים התעללות והזנחה בחברה החרדית קשה שבעתיים. ביטויי האלימות הפיסית על-רקע מעצרה של האם החשודה כי הרעיבה את בנה והפשקווילים שהופצו כנגד עובדי בריאות והרווחה, ייצגו היטב את המציאות השסועה הקיימת בין מדינת החוק לבין מדינת החרדים. באופן אסוציאטיבי הזכירה לי ההתנהלות הזאת את הביטוי שטבע לפני שנים אחדות פרופ' יונה רוזנפלד: "ברית של מובסים". רוזנפלד כיוון את דבריו לברית בין העובדים הסוציאליים לבין לקוחותיהם מהמשפחות קשות היום. משפחות שהובסו פעמיים פעם אחת ע"י החיים ופעם שנייה ע"י שירותי הרווחה/המדינה שהתייאשו מלטפל בהם. במובנים רבים, המפגש בין החברה החרדית לעובדי הרווחה הוא מפגש בין מובסים, מפגש של אנשים המדברים בשפה אחרת ומוותרים על הניסיון להיות בקשר. הביקורת של השופטת במשפט של "אמא טאליבן" על התנהלותם של עובדי הרווחה חושפת טפח קטן מהמפגש המורכב הזה. יחד עם זאת, שירותי הרווחה בערים חרדיות מובהקות מפנימים בשנים האחרונות את ההבנה כי עקרונות המניעה והטיפול של התעללות בחברה החרדית שונים מאוד מאלו שבחברה החילונית ומנהלים את עבודתם לאור עקרונות אחרים בינהם ניתן למנות את:
1. חשיבות השימוש ברבנים של הקהילה כגורמים מתווכים (מקרה "האם המרעיבה" הוכיח את חשיבות העיקרון הזה).
2. דיבור בשפה של הקהילה החרדית, תוך שימוש מושכל בכלי התקשורת החרדיים.
3. הקפדה על טיפול בתוך הקהילה, תוך כדי שמירה על אנונימיות הקורבן והפוגע. הקהילה החרדית היא קהילה שמתייגת לעולמי עד את מי שפגע או נפגע ולכן מנסים המטפלים לסלול, במידת האפשר, את הדרך לחזרתם של הקורבן והתוקף לקהילה מבלי שעתידם ייפגע.
על החיבוק בין "אמא טאליבן" לילדיה
עורך הדין של האם המתעללת מבית שמש ("אמא טאליבן") הציג את החיבוק בין האם לילדיה כהוכחה כי מדובר באם אהובה שצריכה לקבל עזרה טיפולית למחלה הדלוציונית ממנה היא סובלת ותו לא. אין ויכוח על כך שמדובר באשה שזקוקה לטיפול, אך הצגת החיבוק של ילדיה/קורבנותיה של האשה כביטוי להיותה אם טובה, מגמדת את המעשים הקשים שעשתה ומתעלמת מההבנה הקיימת שנים רבות בקשר לשימוש שעושים ילדים שעברו התעללות במנגנון הגנה שנקרא: "הזדהות עם התוקפן". מול חוסר האונים ותחושת הפסיביות מעדיפים ילדים קורבנות להזדהות עם מי שפוגע בהם, וכך הופכים הילדים מפסיביים ומאויימים לאקטיביים ומאיימים ולרגע מבססים תחושה של שליטה מול חוסר האונים כקורבנות.
חשוב לזכור כי אחת ההתמודדיות הקשות ביותר של ילדים שעברו התעללות היא שהדמות שאמורה לטפל בהם היא גם הדמות שפוגעת בהם ולפיכך, ההתקשרות איתה חייבת להעשות דרך מנגנונים מעוותים (הזדהות עם התוקפן היא רק אחד מהם), שמשליכים על כל ההתפתחות הרגשית ובלי טיפול מתאים עלולים לעבור כמו "רוח רפאים" מדור לדור.
