עגת הרחוב, הידועה כ"סלנג", תופסת באחרונה תאוצה הולכת וגוברת ומשתלבת בשפת היומיום המדוברת. במרבית המקרים זוהי שפה שאולה משפות זרות. "אחי", למשל, היא פנייה נדושה במשלב הדיבור לברכת-שלום, או לסתם הפגנת שייכות, ולקוחה מן השפה הערבית.
במפגש בין איש לרעהו מברכים זה את זה ב"אהלן", שואלים איך המרגש ועונים "סבבה". וכשלבסוף נפרדים, מסתפקים בהפטרה חפוזה של "יאללה ביי".
יש מי ש"מבסוט עד הגג", ויש, לעומתו, מי שמיואש ומשוכנע שהכל "באסה". ובין שני אלה ישנו גם ה"דיפלומט" של ה"מודוס ויוונדי" ואצלו תמיד "יום עסאל ויום בסאל".
מי שמתקשה להסביר את המצב יודע להתחמק ב"אנא כורדי" ומי שמכיר אותו לאשורו מעיד עליו שיש לו "דז'ה וו". זה שאינו יודע לספר חדשות מגיב ב"נו ניוז - גוד ניוז", וזה שיודע לנחם הוא איש-בשורות של "אל תדאג! או-טו-טו יהיה טוב".
חאפ לאפ
מי שלא מנהל כראוי את עסקיו "עושה הכל חאפ לאפ"; ומי שאינו מתרשם לטובה ממעשה מסויים יפטור אוותו באנחת-ביטול ש"זה, בעצם, לא ביג דיל".
הכל יודעים ש"פראיירים לא מתים - הם רק מתחלפים" וש"סדנא דארעא חד הוא". מי שאינו מבקש טובות מפטיר את ה"מויחעל טויבעס" שלו, ומי שמצפצף על מישהו שאינו לרוחו פשוט "שם עליו פס"., מי שהצליח למצוא, ללא מאמץ-יתר, את האבידה יודה שמצא אותה ב"פוקס".
על אחד שלא שווה כלום אומרים שהוא "גורנישט" ועל מי שלא הולך לו אומרים שהוא "קוקו"; ואם יש למאן דהוא תווית של משוגע הריהו "מג'נון". על מי שהוא ערמומי אומרים שהוא "בן זונה". מי שמאמין באלוהים יודה בפה מלא ש"הכל מן אללה" ועל מבצע מסובך מדי הוא יעיד ש"זה סיפור מהתחת". פחדן הוא "פישר" או "קאקר". מי שלשונו בעכוזו של מישהו אחר הוא, פשוט, "תוחעס לקר" ומי שמרבה לתת עצות הוא "עייצעס גייבר". ואחרונה-חביבה היא זו שנחשבת ליפהפייה וקוראים לה "כוסית".
