משלם המסים אזרח מדינת ישראל, בין אם הוא יזם בנייה חרדי או סטודנט חילוני, בין אם הוא עובד היי-טק ערבי או חקלאי יהודי – אינו מוגן על-ידי מדינת ישראל בנכסיו, העושה בממונו הפקר, נגד רצונו, בכפייה – וכל זאת במסגרת מערכת של חוקים, תקנות, הוראות ונהלים.
רק עתה, לאחר למעלה משישים שנות ניהול כספיו של משלם המסים הישראלי, הוצאו ממסגרת החינוך הרשמי של מדינת ישראל ספרי הלימוד ואביזרי העזר הפדגוגיים אשר כוללים הטפה לכקבה, שמשמעותה – אבל על היווסדה של מדינת ישראל.
עד עתה, אזרחי מדינת ישראל שילמו כסף - ממשכורתם ומרווחיהם – מדי שנה, חודש בחודשו לקופת האוצר, לשם מימון הוצאות הספרים, כשכר סופרים למחברים המסיתים ומשכורות ממשלתיות למורים "המחנכים" – כל זאת כדי לממן פעילות רצופה ומתמשכת לנטוע בתלמידים, בניהם ובנותיהם של אזרחים במדינה, נטע זר ומוזר של שנאה לכל מה שקשור במדינת ישראל, היווסדה ועצמאותה.
כפועל יוצא מכך – ביטחונה והתעצמותה, כלכלתה והצלחתה.
אמנם המימון הזה לא פגע נואשות בחוסנה של מדינת ישראל, אך עדיין העובדה היא שבמשך עשרות שנים מימנה מדינת ישראל פעילות נגד עצמה, ממש בדומה להזרמת כסף ודלק בעת המלחמה (עופרת יצוקה) לאויב, וגם נקיטת מדיניות מוזרה של הפסקות לחימה יומיומיות שיאפשרו לכנופיות הטרור לנתב את התזרימים לפי שיקול דעת, שבבסיסו אישוש הטרור וחיזוק המערכה הצבאית מצד האויב.
כמובן שיש לאקט הפורמלי של ביטול אזכור הנכבה בספרי הלימוד משום תפנית אשר ראוי לברך עליה, וזאת גם אם בפועל ולמעשה ימשיך האבסורד הזה להתקיים וייטע שנאה גם בדור הבא, אך תפנית זו צריכה להיות מלווה בתנופה.
תפנית ללא תנופה – תדעך ותישכח, ואולי אף תגרום לנזק, בכך שיוכח ויומחש, כי דבר לא השתנה על-אף החוקים וההוראות החדשים.
התנופה באכיפה צריכה לכלול מעקב, ביקורת ובדיקה, שבסופם גם ענישה, במצב בו ידוע מראש – אם נשתמש בלשון המעטה – כי האכיפה אינה כל כך יעילה במקומותינו, כאשר באים לגבות מס ציבורי או חוב פרטי, בחלק מערי מדינת ישראל המשמשות בפועל ובניגוד לכל דין – ערי מקלט לעבריינים, למפירי חוק ולמתחמקים ממסים ומחובות למיניהם.
מכאן מובעים: ההדגשה והפניית שימת הלב למה שקרה כאן בשישים שנות קיום המדינה, התמיכה והסיפוק עם שינוי המדיניות לטובה, ובצד הסיפוק – הספק לגבי היכולת ו/או הרצון לאכיפה.
