המחזה שכתבה סביון ליברכט מבוסס על עובדות היסטוריות. סיפור הקשור לפרשת האהבה הסודית בין חנה ארנדט (אותה מגלמת השחקנית ליאורה ריבלין), מי שהייתה תלמידתו בת השמונה-עשרה של מרטין היידגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי, מבוגר ממנה בכפל שנותיו, נשוי ואב לשניים (עודד קוטלר). מפגש מדהים בעוצמת אהבתו בין שני האינטלקטואלים הבולטים של המאה העשרים. יחסי גבר ואישה, מורה לתלמידה, שולט ונשלטת, משפיע ומושפעת, אבל גם, היידגר, חבר המפלגה הנאצית וארנדט, הגרמנייה היהודייה.
במרכז הקשר עומדת הבעיה המוסרית, למרות שהוא נמשך עד שנת מותה של חנה בשנת 1975. הקשר החזק בין שני האהובים מובע במחזה על-רקע מאורעות התקופה. בשנת 1933 מונה היידגר לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג, ביקש מהסטודנטים שלו לתמוך בהיטלר, כי האמין שהאיש החזק הזה יחזיר לגרמניה את גדולתה ותפארתה. תפארת התרבות, השפה והמדע. ואילו חנה בורחת באותה שנה מגרמניה.
הבמאי אבישי מילשטיין בנה את המחזה בין שני קטבים מתוחים בזמן. בין גרמניה של שנות העשרים לבין דירתה של חנה בניו-יורק בשנת 1975. בזמן הזה נפרשת יריעת זכרונותיה של חנה מראשית הקשר עד לסופו, שכידוע הסתיים עם מותה ממחלת לב.
זה אינו מחזה דוקומנטרי על ארועים היסטוריים, אלא מחזה דרמטי, שהעובדות ההיסטוריות מעטרות אותו. וכל זה מתרחש לנגד עינינו בזכות השחקנים הנפלאים, המבטאים את הדמויות המורכבות בסיטואציות בימתיות, שיש בהן קונפליקטים מוגדרים וממוקדים.
השחקנית ליאורה ריבלין מצליחה לדבר במבטא גרמני, המעיד על התרבות הגרמנית בה גדלה חנה ארנדט. היא אינה סובלת שפת שוק כפי שמדברים בטורקיה או בירושלים. השחקן עודד קוטלר המקצועי, המאופק, ג'נטלמן אמיתי, מלא תשוקה לתלמידתו, אך בעל מחשבה והגיון, ידע הכרה ושייכות, שולט במצבים רגשיים מסובכים, בזכות אופן מחשבתו.
לקסם התיאטרלי מוסיפים עוד שני שחקנים צעירים. מיכל שטמלר, משחקת את חנה הצעירה, ואילו קובי ליבנה משחק את רפאל מנדלסון תלמידו המופלא של היידגר שלא זכה לדוקטורט בגלל גל האנטישמיות באוניברסיטאות, הוא גם ידיד קרוב של חנה המאוהב בה כל חייו. נזכיר גם את הדמות של מיכאל בן-שקד בנו של רפאל (גם אותו מגלם קובי ליבנה), הוא זה שבא לראיין את חנה בניו-יורק ומביא איתו את כל החמרים הכתובים שאסף אביו באובססיביות על אודות חנה והיידגר.
מאורעות הזמן הקרוב והרחוק ארוגים ושלובים במחזה בתיאום מופלא, הבמה מחולקת לזירות התרחשות שונות, דירתה של חנה בניו-יורק, הצריף של רפאל מתקופת העבר של האוהבים, וזירת הזיכרון שאלה הן השנים, שבהן לא התראו (1950-1933), ורק המכתבים שנכתבו ביניהם משמשים עדות סימבולית למה שהתרחש בחייהם.
הרלוונטיות של המחזה היא לא רק בכך שהוא מחדד את המפגש הדרמטי בין היהודייה לאחר, כי אם גם מה שאמרה חנה על הציונות בשנות הארבעים, על תופעות הבידוד הפוליטי, על האיבה וחוסר המוצא בעולם ערבי מוקף שנאה. את ניתוחה ההיסטורי המדויק אנו חווים היום בשלל תופעות קיומיות קשות בחיינו.
