כולם יודעים, שבית שני חרב בגלל שנאת חינם, וזה לקח חשוב ביותר. חשוב ממנו הלקח, שרק מעטים יודעים: הרמב"ם כתב באחת מאיגרותיו, שבית שני חרב בגלל שחכמי אותו הדור לא למדו מלחמה וכיבוש ארצות. ומי שחושב, שזו חוכמה, היאה למישהו מלפני כאלף שנה, אינו רואה את מפלותינו הנשנות במלחמות ישראל, ואינו מבין מדוע אין תמורה לאגרה הרבה, שאנחנו משלמים לשווא למערכת הביטחון שלנו.
בסופו של דבר, התקיים כאן, בלב האזור המוסלמי, בזכות אבות, שנקנתה בברית בין הבתרים, ובזכות יכולתנו להגן על קיומנו, המוטל בספק בעיני רבים משכנינו ומתושבי העולם. כדי להניף את החרב כהלכה, צריכה רוח יהודית לפעם במניפי חרבנו. קשה להצדיק את קשיי ההווה, אם אין רואים היטב את החזון ואת ההבטחה מבעד לענני העשן, שמפריחים הפוליטיקאים.
בישראל יש חגים וימים מיוחדים, שרק יהודים דתיים חוגגים ומציינים - למשל, יום ירושלים (כ"ח באייר). כמותו ימי האבל - עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז, בין המצרים ותשעה באב.
בגולה נהגו היהודים לציין את חורבן הבית בהשאירם קטע בלתי מסויד בבתיהם, "זכר לחורבן". כמו-כן, גיירו חכמינו את המנהג לשבור כוסות בחתונה, והקדישוהו לירושלים. "אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני...", אומר החתן, ואץ למלא את הוראות אשתו הטרייה, חמותו, אמו, הצלמים ועורכי הסרטים.
מאז ראשית השיבה ארצה מתווכחים אצלנו על האבל בי"ז בתמוז ובתשעה באב, ולמעשה הם נמחקו מהלוח הציבורי הישראלי. אפילו שמו המסורתי של החודש - מנחם-אב - כמעט שאינו קיים. האם זה נעשה כדי להאדיר את הגבורה היהודית בחנוכה ובל"ג בעומר? או מתוך תפיסה שגויה, כי הקמת היישוב הציוני מבטלת את החורבן, שהיה מורשת העם היהודי מאז חורבן הבית הראשון דרך כל אסונותינו מאז ועד עתה?
כמובן, אם מישהו יעז לא לעמוד בפומבי בצפירה ביום השואה, או ביום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל - תתחולל מהומה. זה אפילו שווה אייטם לחדשות. לעומת זאת, לא ינידו בארצנו עפעף כשמחללים יהודים בפומבי את ימי הצום, או אוכלים חמץ בפסח. ואם תגיד משהו - יטיחו בך המתקדמים בעם, שאתה חומיניסט, ופניך אינם אל השמש העולה, אלא לאירן. וכאן חוזרים שוב אל הוויכוח הישן, שלא שכך מעולם, בין הישראליות לבין היהודיות.
פעם, שאל מראיין במבדק רשמי של מדינתנו שתחיה, כיצד אגדיר את עצמי על הרצף יהודי-ישראלי, והזדעזע לשמוע את תשובתי: "אני יהודי, שגר בישראל". את שאר זמן הראיון הקדיש להטפת מוסר חצופה על עמדותיי המוזרות. ככל שאני מתבגר (עברו כבר כארבעים שנה מאותו המבדק) - אני נעשה יותר יהודי ומזדהה פחות כישראלי. איני מתלהב מהופעות נבחרות ישראל; איני צופה בזוהמת האירו-ביזיון; ואיני מניף את דגל המדינה על ביתי, על מכוניתי ועל דש בגדי מאז שחיללוהו הפוגרומיסטים, שביצעו פשע מלחמה ביהודי קטיף תמורת קידום בדרגות, בצע כסף וחפות מאימת הדין פלילי לשמן המושחת מחוות שקמים.
