המושג "חזון" טומן בחובו היבטים שונים ומגוונים של שאיפות לעתיד. "בעל החזון" רואה בעיני רוחו תרחיש במישור החברתי, המדיני, או האישי והנפשי.
מטבע הדברים ניתן להניח כי כולנו בעלי חזון - אנו חולמים, אנו רוצים, אנו שואפים ומבקשים. החזון בדרך כלל מבטא שאיפה למצב דברים טוב יותר, אשר יטיב עם הפרט, עם הקהילה ועם המדינה.
בכל עשייה עניפה החזון מהווה בסיס למטרות, והמטרות מהוות בסיס לסדר עבודה ולביצוע. ללא חזון המטרות אינן מוגדרות היטב אלא ניתנות לשינוי ואף לביטול.
כמנהלת לשעבר של בית ספר, נתבקשתי על-ידי נציגי העירייה ומשרד החינוך לגבש את החזון הבית ספרי ולנסחו עבור התלמידים. על החזון היה לבטא את השאיפות ואת היעדים, שאני וצוות בית הספר מבקשים להקנות לתלמידינו עד לסיום לימודיהם במוסד שלנו.
למיטב הבנתי וידיעתי, למדינה שבה אנו חיים יש חזון חינוכי, ועל כן בקשה זו לגבש חזון עבור תלמידינו נראתה תמוהה בעיניי, כמין מדרון חלקלק לקראת אי-קבלת חזונה של המדינה עבור תלמידיה.
האם החזון הבית ספרי יכול או אמור להיות שונה מחזון המדינה? לדוגמה, האם החזון של מנהל בית ספר במדינת ישראל יכול להיות שתלמידיו יהיו נוצרים טובים, או אולי אזרחי העולם הנפוצים בכל העולם לאחר שירדו מן הארץ, או שיתחמקו מקיום חוקי המדינה במקום שניתן לעשות זאת? האם רשאי מנהל בית ספר להחליט שלא לקיים טקסי זיכרון ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, כי החזון שלו הוא הנחלת ימי שמחה והזדהות בימי חג בלבד?
במדינת ישראל יש מאות בתי ספר - האם מצופה מכולם לנסח חזון משלהם ובכך "להעלות את גדותיה" של מערכת החינוך בחזונות, העשויים להתנגש עם החזון הראוי למקום, לזמן ולייחוד שלנו כעם יהודי?
התשובות לשאלות אלה, לדאבוני, אינן חד-משמעיות, ברורות או מובנות מאליהן לעוסקים במלאכת החינוך היום.
לפיכך, על המערכת קודם כל לחדול מלפנות למנהליה, כדי שיגבשו חזונות עצמאיים עבור בתי הספר שלהם. שנית, על מנהל בית ספר להבין את חזון המדינה עבור תלמידיה - עליו לדעת לאן מבקשת המדינה להוביל את תלמידיה ומהי דמותם הרצויה של בוגרי ובוגרות המערכת במדינת ישראל. שלישית, על המדינה לגבש מטרות חינוכיות, לשם מימוש החזון הזה, ולעשות להבאתן לידיעתם של כל אזרחי המדינה.
אמנם בהגשמת החזון יש מקום ליצירתיות, להעמקה, להדגשות ייחודיות וכיוצא באלה. אך אין לאפשר למנהל לשנות את עצם החזון, או להתעלם ממנו. ייחודו של כל בית ספר יבוא לידי ביטוי באופן הגשמת החזון, הפנמתו והטמעתו בקרב תלמידיו ומוריו.
וכך, כדי לסכם מאמר זה, נברתי באתר האינטרנט של משרד החינוך בחיפוש אחר ניסוח החזון החינוכי של משרד החינוך. הקלדתי את המילים: "חלום", "מטרות", "שאיפות", "עתיד החינוך" וכמובן - "חזון"; אך לשווא. החזון אינו כתוב בשום מקום אשר בולט לעיניהם של סגל ההוראה, המחנכים, המנהלים והתלמידים; ואם החזון "איננו" - הוא אינו מחייב אף אחד. כשפניתי לכמה מנהלים (לא במספר שיש בו כדי להוות מדגם מייצג למחקר) ושאלתי מהו החזון החינוכי של משרד החינוך, מרביתם ענו: "לומד סקרן, והעלאת שיעורי הזכאים לתעודת בגרות". הרי בתחום הסקרנות איננו מצליחים "יותר מדי", וקשה לומר ששיעור הזכאים לתעודת בגרות משביע רצון.
זה לא מקרי - ארגון שאין בו חזון המוכר וידוע לכל הנוטלים בו חלק הינו ארגון ללא כיוון וללא מטרות ברורות, ולפיכך, נדון בהכרח לכישלון.
