אל תוך הויכוח הנרגש שהתלקח סביב התוכנית לגרש מהגרי עבודה ופליטים, השתרבבה גם סוגיית העובדים הזרים בחקלאות. וגם כאן, כמו בויכוח על המהגרים והפליטים, הויכוח עמוס קלישאות ונוטף צדקנות.
בשידור רדיו ('סדר חדש' עם קרן נויבך) יוחד הדיון לסוגיית העובדים הזרים בחקלאות, והועלתה הדרישה להפסיק את יבוא העובדים לחקלאות לארץ. אחד המתדיינים ידע לקבוע כי רק בשל כך שיש כמה מקורבים "הגוזרים קופונים" מהבאת עובדים זרים, נמשכת העסקתם.
עכשיו לעובדות:
בישראל מועסקים כיום כ-27,000 עובדים זרים בחקלאות לבדה. הם מועסקים באותן עבודות ששום ישראלי (כמעט) אינו מוכן לעסוק בהן.
עפ"י החלטת הממשלה, יופחת מספר ההיתרים ליבוא עובדים זרים ל-18,000 בתוך כמה שנים, אבל ההפחתה לא תושג ע"י העסקת ישראלים, אלא ע"י הכנסת מיכון מתאים. גם המחוקק יודע שאת מקומו של התאילנדי בשדות תפוחי האדמה לא יתפוס מבקש עבודה ישראלי אלא מכונה.
החקלאי המעסיק משלם כיום לעובד הזר שלו בין 5,000 ל-7,000 ש"ח(על-פי שעות העבודה) בחודש, היטל לממשלה וגם מגורים ברמה נאותה, טיפול רפואי מלא, ביטוח ועוד.
תדמיתו של החקלאי הישראלי עשתה כברת דרך ארוכה מאז ימי החלוצים ועד היום. מי שנישא פעם על כפיים כמופת של הקרבה, כמפריח השממה ובונה הארץ, הפך לימים למתעשר, לנדלניסט ועכשיו הוא גם מתואר כמעסיק המנצל את עובדיו הדלים. אין דבר הרחוק יותר מן האמת.
מי שיוצא נגד העסקת עובדים זרים בחקלאות חייב גם להחליט האם הוא מציע להכחיד את החקלאות בישראל. מי שמתנגד לייבא עובדי כפיים מנפאל ומתאילנד חייב לומר אם יהיה מוכן להעלות על שולחנו עגבניות ומלפפונים מיובאים במחירים מפולפלים.
כשם שאין מדינת ישראל בלי חקלאות, לא תהיה כאן חקלאות בלי עובדים זרים. אפשר בהחלט לחוש מבוכה על שאין די ישראלים המוכנים לעבוד בשדות, אבל אי-אפשר להתכחש לכך.
