הדיון שהתנהל לאחרונה במקום זה בעקבות מאמריו של נפתלי, ותגובתם של שי שהמי ואחרים - מאתגרים ומגרים לתרום מספר הערות.
השאלה, כפי שהיא נראית בעיני, היא: שמאל ציוני - או ציונות של המרכז. המונחים האלה מסמלים, כל אחד לפי טיבו וטבעו, עולם של אידיאות, דימויים, מאוויים ותפישת עולם. והם שונים ומנוגדים.
יש לחלק מאנשי השמאל קושי נפשי להכיר במציאות, שרובו המכריע של הציבור היהודי-ישראלי נטש את מחנה השמאל והתייצב במרכז הלאומי וימינה ממנו. ראוי להוסיף כי, כתמונת ראי, רוב הציבור הערבי בישראל אף הוא נטש את האידיאלים של השמאל וזז, על מנהיגיו, למחנה המרכז הלאומי וימינה ממנו. הקושי הזה מוליד תשוקה בלתי נשלטת "להתחבר עם העם". התשוקה הזו, הרווחת במחנה השמאל הציוני תקופה לא קצרה, נטלה מהלוקים בה את היכולת להמשיך בעקביות ובעקשנות להוות את המצפן והמצפון של הפרויקט הציוני. הטעות הטרגית היא ההנחה כי בכך שנהיה שותפים להנהגה-שלטון - נבטיח את מילוי ייעודנו. ואם אי-אפשר להגיע לשלטון בכוח המסר והייעוד שלנו, כדאי להרכין ראש, לצלול לתוך הגל ולהינשא אתו. אם נהיה על יד ההגה, גם כאשר הוא מושך אותנו בדרך הפוכה משלנו - סופנו להשתלט עליו ולהטות אותו לדרכנו. תהליך זה הוא שהוביל את מפלגת העבודה למקום שאליו הגיעה, ואת סופה כבר ניתן לראות.
מה שמונח עתה על כף המאזניים הוא לא פחות מעצם המשך קיומו של הפרויקט הציוני. כאשר התמוטט המשטר של בריה"מ היו אצלנו מי שחגגו והתפארו כי הציונות היא המהפכה היחידה שניצחה במאה ה-20. אבל אנחנו כבר במאה ה-21, והמהפכה הציונית עומדת בפני האתגר הגדול מכל אלה שידעה בעבר: היכולת להמשיך ולהתקיים בעולם חדש. זהו עולם שמנסה להשתחרר מפתרונות של כפייה והכרעות צבאיות, עולם שמנסה לפתח מערכות של שיתוף פעולה - במקום מערכות של שליטה, עולם שבו ארה"ב נאלצת להציל את כלכלתה באמצעות הלאמה, רחמנא לצלן.
אין כמו עולם הערכים של השמאל הציוני ההולם את המערכות המבוססות על שיתוף פעולה וכיבוד האחר. זה כוחנו - וזו חולשתנו. כוחנו מחבר אותנו לעתיד שהוא בלתי נמנע. חולשתנו מציבה אותנו מול הציבור הישראלי המתקשה להיפרד מהעולם של "גוי אל גוי יישא חרב" ושל "השכם להורגו". לכן, התפקיד כל כך קשה וכל כך כפוי טובה. אם נצליח - נצלח, יחד עם הפרויקט הציוני, לעתיד שיבטיח את המשך קיומו. אם תחלש דעתנו ונזרום עם הרוח הנושבת - אנו עלולים, חלילה, להיות שותפים לחורבן נוסף וכשלון קורע לב.
המסקנה האופרטיבית היא כי יש לחתור להקמת כוח פוליטי מאוחד של השמאל הציוני, שיאגד בתוכו את כל מי שרואה עצמו משמאל למפלגת העבודה הנוכחית ומקדימה, כל מי שמבין שהעתיד של הפרויקט הציוני מותנה בהסתלקות מהכיבוש ומפירותיו, ובמדיניות כלכלית וחברתית שוויונית לכל חלקי החברה ואזרחי/ות מדינת ישראל. לשלטון צריכים להגיע עם המטען המלא. בלעדיו - אין בנו צורך.
