הפירוש המקובל והידוע של המילה ברכה הוא – איחולי טובה, ואילו הפירוש הפחות ידוע הוא – מתנה. נלמד זאת מן הכתובים:
בראשית פרק מ"ט פסוק כ"ח:
יעקב אבינו קרא אל בניו לפני מותו ואמר להם את אשר יקרה אותם באחרית הימים. בלשון סתרים אמר להם איש איש את חבל נחלתו, שהפירוש לכך הוא נושא נפרד לענות בו. הפרשנות לפיה יעקב לא אמר את מה שיקרה באחרית הימים – אינו נכון, אלא שהאמירה לעתיד היא ברמזים ואינה מפורשת. וודאי שברכה במובן איחולים אין כאן, כי ראובן, שמעון ולוי – לא זכו לדברי ברכה במובן איחולי כל טוב. אין זאת אלא שהפרשנות לברכה בפרק זה היא – ירושה, ומאין ברכה? בסוף נאמר:
"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת דיבר אליהם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם".
ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"א:
כיצד ישמרו את שנת השמיטה מבלי להגיע לכדי רעב? יש בעניין זה הבטחה ברורה: "וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". מובטח כי בשנה השישית התבואה תספיק לשנה זו, לשנת השמיטה ולשנה הראשונה שלאחר השמיטה בה טרם קוצרים דבר. היבול המשולש הזה – אינו דיבורים ואיחולים, אלא מוחשי ונצרך ביותר, ומכונה ברכה.
דברים פרק ל"ג פסוק א':
משה ברך את שבטי ישראל לפני מותו, כפי שנאמר: "וזאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל לפני מותו".
כיעקב אבינו, שקבע ברכה (ירושה) לבניו, כן משה רבנו קבע ברכה (ירושה) לשבטי ישראל, ומה שלא בואר בפרשת יעקב, הושלם, חוזר ופורש בפרשת משה. דברי משה, כדברי יעקב, לא ברכות ואיחולי טובות היו, אלא – ציון ירושת הארץ בחידות.
יהושע, פרק ט"ו פסיק י"ט:
כלב בן יפונה, איש רב פעלים וגיבור חיל אשר העיד על עצמו בהיותו בן 80 שנה כי כוחו רב לו כפי שהיה עמו בהיותו כבן 40 שנה, הבטיח כי מי מבני ישראל אשר יכה את קריית ספר וילכדה – יקבל בתמורה וכאות הערכה את בתו עכסה לאישה.
עתניאל בן קנז עמד במשימה וביקש לממש את ההבטחה ולקבל את עכסה, וידוע כי צריך, במצב זה, "לקרוא לנערה ולשאול את פיה". אפשר להבין כי האתגר שהציב כלב בפני גיבורי החיל היה בתיאום ובהסכמת בתו. כאשר הגיעה העת לממש את ההבטחה, ועכסה הייתה צריכה למלא את חלקה, בטרם זאת פנתה לאביה בדרישה: "ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גולות מים, וייתן לה את גולות עיליות ואת גולות תחתיות".
עכסה דרשה (וקיבלה) ירושה, ולא דברי ברכה.
שופטים, פרק א' פסוק ט"ו:
הפסוק הנ"ל חוזר על עצמו באותן מילים.
שמואל א', פרק ל' פסוק כ"ו:
דוד המלך חקק חוק בישראל לפיו השלל מן המלחמה יחולק לא רק ללוחמים בחזית אלא גם ליושבי הבית, שומרי העורף. הוא גם יישם חוק זה הלכה למעשה, וכה מסופר בפסוק: "ויבוא דוד אל צקלג וישלח מהשלל לזקני יהודה לרעהו לאמור, הנה לכם ברכה משלל אויבי ה'".
מלכים ב' פרק ה' פסוק ט"ו:
מדובר בנעמן שר צבא ארם אשר היה מצורע. לפי המסופר, אלישע הנביא רפאו ממחלתו והתרופה הייתה טבילה במי הירדן. נעמן היה עקב כך אסיר תודה לאלישע, וכך אמר לו לאחר שנרפא: "וישב אל איש האלוהים הוא וכל מחנהו, ויבוא ויעמוד לפניו, ויאמר: הנה נא ידעתי כי אין אלוהים בכל הארץ, כי אם בישראל, ועתה קח נא ברכה מאת עבדך".
כמובן שלא בברכת דיבורים מדובר כאן.
תהלים, פרק קל"ג פסוק ג':
כך נאמר בפסוק: "כטל חרמון שירד על הררי ציון כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם". אומנם ברכה היא כאשר יש שפע בארץ, אך השפע עצמו – מתנה מוחשית, ואולי מכאן הביטוי גשמי ברכה, שמובנו עתה יותר ברור.
