ביום ששכבתי המום עם המוח הירקרק שלי בידיים, לא ממש הבנתי איך זה קרה לי.
תוך כדי גירוד בפדחתי שהתפוצצה לרסיסים מהצרור שחטפתי לפנים, מוחי שידר הרהורים לא כל-כך מובנים, היה מן ריח מוזר באוויר. זאת לא חריכת הבשר שלי, זאת לא הזיעה של החייל ההמום שעמד לצידי חסר אונים, זה גם לא ריח הירי החריף שירו חברי לנשק אל תוך החדר המקולל, לפחות מארבעה קנים, לא כולל רימון יד שהושלך פנימה. גם לא רסיסי הרוק שנפלטו מפיו של משה, סמל המחלקה, כאשר הוא צרח בקשר שהוא חייב חילוץ דחוף, עוד לפני שהוא הבין שאין מה לעשות איתי יותר.
גם לא הירי המטורף שנורה לעבר המבנה שלנו מהבית הסמוך. גם לא הצרחות של דודי המקלען אחרי שכדור קלצ'ניקוב ריסק לו את עצם הכתף. "כמה רעש הוא עושה" חושב לו המוח השפוך שלי ולמה לעזאזל צריך להשכיב אותו לידי, אין לי מספיק צרות על (עם) הראש?
שמעתי את ערן המ"מ מבקש סיוע מכוח שהיה יחסית קרוב אלינו, כי כבר יש לו יותר משני פצועים, לא כולל כמה נפגעי טרום הלם, שגם ככה לא ממש מתפקדים.
דודי קיבל מנה כפולה של מורפיום, הוא התחיל להתערפל ולמזלי גם לשתוק, ואז כשהערב ירד וכשכולם תפסו 'עמדות חלון' קלטתי את משה הסמל אומר מעלי שמע ישראל, נדמה לי שהוא בכה כי שמעתי אותו כמה פעמים מושך באפו, לא ממש יכולתי לראות, כי כמה שעות קודם לכן כיסו אותי בשתי חולצות מדים מיוזעות מלפני יומיים, זאת אומרת - אותי, את הראש, ואת המוח השפוך שלי, שלאט לאט החל להתייבש למרות שחורף עכשיו.
איזו 'שביזות', כבר כמה חודשים שייחלתי לצלם אותו מתמזמז עם החברה ה'כונפה' שלו ברמת גן ולהפיץ בכל הגדוד...
מה שממש מתסכל בכל הסיפור כאן, שעבדול הצליח להימלט בקלות בלתי נסבלת עקב התמהמהות מחפירה של חברי לנשק. עבדול חיכה ליד הדלת, נתן צרור ארוך, התרחק לתוך חלל החדר, נתן עוד אחד, קפץ בעזרת חבל שלוש קומות החוצה, ונעלם עוד לפני שהבינו שהוא בכלל מחוץ למבנה.
כולם, חוץ מאתנו, חשבו שהוא בפנים, אבל אף אחד לא הקשיב לנו (לי ולמוח) ומה שעוד יותר מוזר היה - זה איך שפתחו את רוב החדרים במבנה בדיוק באותה שיטה 'סטרילית' ואולי על-חשבון מוח של מישהו אחר.
לקח זמן עד שערן המ"מ התעשת והחליט שהוא משחיל רימון לכל חדר לפני שנכנסים אליו.
החילוץ לא הגיע, דודי המקלען החל לבכות שאם לא יחלצו אותו הוא לא ישרוד עד הבוקר, הוא בכה מן בכי כזה מפוצץ דמעות, מחזה מזעזע - לא כל יום רואים "ז'לוב" מטר ותשעים, 105 ק"ג, מיילל כמו ילדה. נו טוב, אני לא יכול להאשים אותו, בינתיים הרגשתי שהאונה הימנית שלי מתייבשת ללא הכר, איזה סמל מחלקה 'חפשן' יש לי, לא ישים לי את המוח בתוך קערה עם מים או משהו? זה מה זה בסיסי!
בשעה האחרונה יכולתי לשמוע את ערן המ"מ מדבר עם המג"ד בטונים לא שקטים בכלל.
המג"ד מסרב לתת אישור ירי טנק לבית שלידנו וגם לא לצריח המסגד שכוח אחר זיהה שם צלף, ובכך למעשה לאפשר את החילוץ ללא נפגעים נוספים.
ערן התחיל לצרוח לתוך הקשר - "קודקוד (המג"ד) מאתרוג (ערן המ"מ) יש לי הרוג (איזה מעליב...) ופצוע שהולך ומידרדר, ומה שיש לך לעשות זה להתאסלם ברגע הלא הנכון? אני רוצה חילוץ עכשיו. לא מעניין אותי הבית של השכנים, בטח לא אחרי שחטפנו משם אש, תוריד את המסגד, תן לי חיפוי מהכבדים (טנקים), אחרת תלך אתה לדבר עם אמא של דודי אחרי ההלוויה".
הייתה שתיקה רועמת בקשר, על-אף התייבשותה המואצת של אונתי השמאלית (זו שדבוקה לרצפה). יכולתי לשמוע את ערן המ"מ מתנשף בעצבנות יתרה.
המג"ד לא החזיר תשובה, אני חושב שכולם הבינו מה הולך לקרות עכשיו -
"אתרוג מקודקוד" קרא המג"ד בקשר.
"קודקוד כאן אתרוג, עבור" ענה ערן המ"מ.
ולאחר קשששששששששששששש קצת ארוך של מכשיר הקשר -
"אתרוג תכין את הפצועים שלך ואת שאר הכוח לחיפוי, אתם יוצאים החוצה".
"קודקוד מאתרוג קיבלתי רות היישר".
הייתה רק אלונקה אחת, משה הסמל החליט שיסחבו איתה דווקא אותי, כי לא נעים לסחוב חבר עם רבע ראש על כתפיים של מישהו, ושאת דודי המקלען יסחבו שני חיילים, אפילו שזה כואב לו יותר.
כעבור כמה דקות שמענו את חריקות הטנקים הולכים וקרבים לעבר המתחם שלנו.
כעבור זמן נוסף, ירי מסיבי ופקודה של ערן לתפוס עמדות מחוץ לבית, עד שיגיעו הרכבים המשוריינים של גולני ויחלצו אותנו החוצה.
הטנקים החלו לירות לבתים שערן המ"מ הכווין אותם אליהם, אבל לא עם פגזים, רק עם המא"ג מקביל (המקלעים הקלים שעל הסיפון) תוך כדי הירי הגיעו הכלים הכבדים של גולני לחלץ אותנו. ערן צעק שהוא לא מצליח לזהות מאיפה יורים עלינו, ולכן הוא חילק גזרות לירי ספוראדי לתוך הבתים והגגות שהקיפו אותנו.
תוך כדי, משה החל 'לדלג' חייל חייל בריצת זיגזג אל תוך הכלים, ובכל פעם שיצא חייל בתורו, החבר'ה ירו יותר.
נורא נעלבתי שלא התחשבו בי, עפו עלי תרמילים של איזה שלוש מחסניות (זה ממש שורף בעור...) ועוד שמו אותי על הסיפון למעלה כי לא היה מקום בבטן הכלים...
כשיצאנו החוצה החבר'ה התחילו להתפרק, חלק בכו, חלק שתקו, איתמר שבר איזה ארגז עץ מעצבים והתחיל לצרוח שחבל שהמג"ד לא מת במקומי כי ככה מגיע לו. הוא חזר על ה"ככה מגיע לו" איזה שמונה פעמים בסוריאליסטיות מוגזמת.
הפקידה הפלוגתית התחילה לצרוח כאילו שהרגו לה את הילד (לא ממש מחמיא...).
הרופא הגדודי קבע את מותי בטרם עת ולחש למפקד הפינוי להעיף אותי מכאן כמה שיותר מהר, כי אני מתחיל להסריח וחוץ מזה לא כדאי שעוד כמה יראו אותי ככה.
ערן המ"מ אסף את כולם וקבע שמחר אחרי ההלוויה כולם חוזרים ללחימה.
ואני, שעדיין מדבר אל עצמי, חושב שאולי היה עדיף למות באיזו תאונת דרכים כי ככה לא רציתי למות.
לא רציתי למות, רק בגלל שביטלו את 'נוהל שכן' בגלל איזה ארגון מזוויע שהגיש בג"צ.
לא רציתי למות רק כי לא הרשו לטהר חדרים בבתים, שייתכן שישנו שם אויב אף על-פי שאולי גם יש שם אזרחים. אפילו שהחיילים צורחים לתוך הבית בשלוש שפות לפני שנכנסים.
לא רציתי למות רק כי המג"ד פחד שאיזה ארגון של תל אביבים יקרא לו רוצח עם.
לא רציתי למות בשביל איזו מישהי שאחר כך תגיד שמגיע לי.
לא רציתי למות מתי שהייתי יכול לחיות.
לא רציתי למות כדי שאחר-כך יגידו שהמתים בין שני הצדדים לא היו שקולים ולכן אנחנו הרעים כאן.
לא רציתי למות רק בגלל שהאיחוד האירופי ושגרירות ספרד משלמים הון עתק לחבורת אפסים כדי לדחוף שקרים בכוח לאזרחי מדינת ישראל.
לא רציתי למות בעזה אחרי שהחזרנו אותה, כי רצינו שלום.
אבל יותר מכל -
הייתי רוצה לחיות רק כדי לצלם את משה הסמל מתמזמז עם ה'כונפה' שלו מרמת גן בחוף הצוק ולהפיץ את זה בכל הגדוד.
יהי זכרי ברוך.
