שנית קטיף לא תיעקר

יותר מש"נערי הגבעות" מסייעים לביסוס ההתיישבות היהודית ביו"ש, הם מזיקים לה. יותר משהם מקשים על הסכנה של פינוי התנחלויות בעתיד והקפאת בנייה, תחת לחץ אמריקני גובר, הם מגבירים זעם ורוגז הן בממשלה והן בציבור הישראלי משני צידי הקו הירוק. הם מתנתקים משאר אזרחי ישראל ומעצימים את ההסכמה, שמתגרים אלה ברשויות החוק - יש לפנותם בכוח. יהיה מספרם של "נערי הגבעות" אשר יהיה - כנראה מאות ספורות בלבד, ויהיו המה אידיאליסטים כאשר יהיו - מסורים בכל נימי נפשם לחבלי מולדת, לא מהם תצמח ישועה שתעביר את רוע הגזירה אם וכאשר תיגזר. לא מהפעולה ההפגנתית של הצעירים המשתטחים על כל גבעת טרשים, המתריסים נגד הצבא, תתחזק יו"ש, כי אם מגידול התיישבותי טבעי, שרוחש על פני הקרקע כל הזמן, בלי זרקורים ובלי צלצולים. דין יו"ש כדין קטיף היה זה דווקא העיתון-שבשירות-הפלשתינים, שבישר לפני כמה ימים בכותרת ראשית שמנה: "מספר המתנחלים בגדה המערבית חצה לראשונה את קו ה-300 אלף". הארץ לא קפץ משמחה לנוכח נתון זה, שהביא "הכתב לענייני התנחלויות". בשביל עורכיו זוהי ידיעה מדאיגה, שלילית. בשביל אוהבי הארץ (בלי מרכאות) זוהי בשורה משמחת. משמעה אחד: ככל שעולה מספר המתיישבים ביו"ש, כן יקשה להוציא אל הפועל את חלום השמאל שהארץ הוא כלי מבטאו - הנסיגה לקווי 67'. אינני יודע מה חשבו בוושינגטון וברמאללה למקרא נתון זה. תגובה ישירה לא נשמעה - לא מכיוונו של אובמה ולא מלשכתו של אבו-מאזן. לדידם, אולי, אין הבדל בין 8,000 ל-300 אלף. עובדה: השליח הבלתי-נלאה ג'ורג' מיטשל לא הפסיק לחייך גם אחרי שתירגמו לו את הידיעה מעברית. מבחינת שולחיו, דין יו"ש כדין קטיף: יהודים ייעקרו מבתיהם ויישוביהם גם אם מספרם עולה 40 מונים על מספר אלה שנעקרו בידי ממשלתם לפני ארבע שנים. איתות אזהרה לעתיד עד היום קשה לתפוס היאך התאפשר בקיץ 2005 ביצוע גזר דין מוות על גוש קטיף. קשה לעכל את מעשהו הזדוני של ראש הממשלה דאז, שהעז למחות מעל פני האדמה חבל ארץ מפואר, מפותח, לגרש את תושביו ולנתץ את בתיהם ומוסדותיהם. ואולם עובדה היא: גוש קטיף נמצא כיום אך ורק בלבבות, בזכרונות, ובתיקי התיעוד של "מרכז קטיף בניצן". כדאי לבקר בקראווילה שבין אשדוד לאשקלון, בשערי היישוב החלופי שהוקם ל-700 משפחות מקרב המפונים. לראות בארכיון ההולך ומוקם את התמונות מכמירות-הלב, לצפות בסרטי התעודה, לשמוע את דברי העקורים ובכיים, ולהיזכר מתוך כאב במראות החורבן של התיישבות יהודית בת 35 שנה. להתבונן, להאזין, להפנים - כאיתות אזהרה לעתיד. שהרי המאבק הגדול עודנו לפנינו. מה שעוללו לגוש קטיף באופן חד-צדדי - זהו, בעיני אויבי ישראל ו"ידידינו" מעבר לים, הדגם למה שיקרה בעתיד עם ההתיישבות ביהודה ושומרון, הגם שבמסגרת "הסכם שלום". כנגד זה ניצב המספר המרשים שעליו הצביע הארץ. היש כוח שבעולם שיוכל להזיז מאות אלפי מתיישבים ממקומותיהם? היש ממשלה בישראל ומחוצה לה שתוכל להעתיק ממקומה אוכלוסיה בסדר-גדול שכזה מיו"ש אל מבני גבס וקרטון, בתנאים לא תנאים, בנגב או בגליל? נערי הגבעות לא מסייעים במאבק כיום, רוב אזרחי ישראל - חוץ מבניו של אריאל שרון, יועצו ויסגלס ומפלגת העקירה שהקים - מבינים איזו איוולת הייתה ההינתקות. ולכן, רבה האמונה שלא תהיה ממשלה בישראל שתהין לחזור על המעשה האנטי-ציוני, ולו רק משום שהדבר בלתי-מעשי. ואולם תחילה יש לרסן אותם אלמנטים בקרב המתנחלים - "נוער הגבעות" - שאינם מסייעים לבנימין נתניהו במאבקו המדיני. ראש הממשלה, מצידו, חייב להבהיר הבהר היטב לבני שיחו בוושינגטון ובשאר בירות המערב, כי יהיה הפתרון שידובר בו אשר יהיה, לא תהיה גזירה שווה בין גוש קטיף לבין יהודה ושומרון. אוגוסט 2005 הוא תמרור אזהרה לעתיד המדינה היהודית. 8,000 עקורי חבל עזה, המהלכים בינינו, הם איפוא קרש-ההצלה ל-300 אלף תושבי יהודה ושומרון. הם שילמו את המחיר בסבל נפשי ובתלאות גוף, כדי ששנית קטיף לא תיעקר.