חופש העיסוק ככלי להגשמה עצמית
|
|
ב בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4), 367 נפסק כי:
" חופש העיסוק כזכות חוקתית נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי. הוא ביטוי להגדרתו העצמית של האדם. באמצעות חופש העיסוק מעצב האדם את אישיותו ואת מעמדו ותורם למרקם החברתי. כך על-פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. כך על-פי ערכיה כמדינה יהודית. המלאכה מייחדת את האדם ומהווה ביטוי לצלם האלוהים שבו (ראו משנת ר' אליעזר פ"ב)".
ב בג"צ 4769/95 מנם ואח' נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235 נפסק כי "חופש העיסוק נובע בין היתר מזכותו של אדם ל אוטונומיה אישית, לפיתוח האישיות ולהגשמה עצמית של מאוויו וכישוריו, באמצעות המקצוע בו יעסוק".
ב ערעור עבודה 164/99 צ'ק פוינט נ' רדגארד קבע בין היתר נשיא בית הדין לעבודה, סטיב אדלר, כי תניית הגבלת עיסוק צריכה לעמוד בתנאי ה מידתיות, שכן הגבלת עיסוק פוגעת בחופש העיסוק, אשר מהווה "אמצעי להגשמה עצמית" (על היות תניות הגבלת עיסוק סותרות את עיקרון חופש העיסוק, ראה בפסקה הבאה).
ב בג"צ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441 נפסק באשר ל חופש העיסוק כי:
"זכות יסוד זו ממה היא נובעת אם לא מהעקרון הערכי של חירות הבחירה הניתנת לו לאדם, בהיותו בן-חורין – חירות אישית שהיא יסוד היסודות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מהי הזכות לחופש העיסוק אם לא מתן שויון ההזדמנויות לכל אזרח באשר הוא לבחור לעצמו את עיסוקו ואת מקור פרנסתו, והרי השיוויון בפני החוק והשיוויון בין אדם לאדם הם מעיקרי העיקרים של מגילת העצמאות, ולמעשה, על-פי רוח הדברים גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהרי כל אדם נולד בצלם, כל אדם, בהיותו אדם, זכאי לאותן הגנות על חירותו, על כבודו על קנינו, על צנעת פרטיותו".
על היות הזכות ל'חופש עיסוק' נגזרת מערך ה אוטונומיה האישית ניתן ללמוד גם מסעיף 1 ל חוק יסוד: חופש העיסוק אשר קובע כי: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
|
תניות הגבלת עיסוק וחופש העיסוק
|
|
מעבידים רבים מנסים לחייב את עובדיהם בחוזה העבודה שלא לעסוק בעיסוק דומה תקופה ארוכה לאחר שסיימו את עבודתם אצלם, וזאת בכדי להגן על עצמם מפני תחרות. פסיקות לא מעטות שיצאו מתחת ידו של בית המשפט העליון הדגישו את חשיבות חופש העיסוק של העובד ככלי להגשמתו העצמית, ואת סתירת תנית הגבלת העיסוק את תקנת הציבור. עוד טרם היקק חוקי היסוד הדיו של עיקרון המידתיות עולים מבין השיטין בפסיקה.
כך לדוגמה ב ע"א 312/74 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' מרטין קריסטיאנפולר נפסק כי "יש להפריד בין התחייבות לשמירת סודיות, אשר הינה זכות קניינית של בעל הסוד, ועל כן שרירה בין אם נתחייב בה העובד בין במישרין ובין מכללא, לבין התחייבות להגבלת עיסוק, שם נדרשת התחייבות חוזית מפורשת, וההגבלה חייבת לעמוד בתנאי הכפול שהיא דרושה להגנת האינטרסים הלגיטימיים של המעביד ממנו פרש העובד ושהיא גם לטובת הציבור", או במילים אחרות, לחופש העיסוק חשיבות כה רבה, ועל המבקש להגבילו לעמוד בתנאי ה מידתיות.
ב ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' משה סער קבע הנשיא ברק כי חופש העיסוק הינו חלק מתקנת ציבור, ועל כן תניית הגבלת עיסוק צריכה להיות סבירה, ולהגן על אינטרסים לגיטימיים של המעביד. כן נפסק כי בעוד שהאינטרס לשמירה על סודיות מסחרית הינו לגיטימי, האינטרס של המעביד כי לא יתחרו בו אינו לגיטימי, כי תחרות הינה חלק מן החיים הכלכליים. כן נפסק באותה פרשה כי בהיות חופש העיסוק זכות חוקתית, לא ניתן להגביל עובד שעזב לעבוד אצל המתחרה, גם אם קיים חשד שיגלה סודות מסחריים, ותרופתו תהא בפיצויים.
ב ע"א 239/92 אגד נ' משיח ואח', פ"ד מח(2) 66 נפסק כי "הסכם המגביל את חופש העיסוק אינו רק הסכם המטיל חובה או איסור על העובד להימנע מלעסוק באותם עיסוקים שהוגבלו, אלא גם הסכם השולל מהעובד טובת הנאה אם יעשה כן, שכן כל פיתוי או עידוד המהווים שיקול או תמריץ לאדם להימנע מעבודתו, דינם כדין הגבלה על חופש העיסוק, וכאשר זו נוגדת את תקנת הציבור, אין לקיימה".
|
ב בג"צ 1715/97 - לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4), 367 נפסק כי:
"עיקר בסיסי בזכות לחופש עיסוק המוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק הוא חופש התחרות. פגיעה בחופש התחרות על-ידי התערבות בו בדרך של הענקת טובות הנאה לאחד המתחרים בלבד והעדפתו על אחרים, יש בה פגיעה בחופש העיסוק". הכלל לפיו בבסיס חופש העיסוק מונח חופש התחרות בין פרטים, אומץ בשורה ארוכה של פסקי דין.
ב בג"צ 1030/99 ח"כ חיים אורון ואחרים נ' יו"ר הכנסת, דן תיכון (2002)),הידוע יותר כ'בג"צ ערוץ 7') נפסק כי:
"בריח התיכון של חופש העיסוק הוא עיקרון השוויון בין מתחרים. התערבות שלטונית המעניקה לאחד את אשר אינו מוענק לאחר או המצירה את צעדיו של אחד באופן שאינו מוטל על מתחרהו מתערבת בתחרות חופשית באופן הפוגע בחופש העיסוק".
ב בג"צ 1703/92 ק'א'ל' קווי אויר למטען נ' ראש הממשלה, פ"ד נב(4) 193 נפסק כי :
"חופש העיסוק אין פירושו אך היתר לתחרות בזולת. חופש העיסוק משמיע מעצמו זכות לתחרות בלא התערבות המדינה. הענקת יתרון (מענק) לנפתלי בתנאי שוק חופשי, פירושה הוא, גריעה מזכותו של יששכר ופגיעה בחופש העיסוק שקנה, אפשר עד כדי הכנעתו וחיסולו כגוף פעיל בשוק. לא יקשה עלינו להבין כי לו אחרת אמרנו, כי אז הצמתנו במו ידינו את חופש העיסוק, ולמיצער, צימצמנו אותו עד לבלי הכר. חופש העיסוק אין פירושו החופש להפסיד בעסקים או "לרעוב תחת הגשר". חופש העיסוק במובנו המהותי משמיע אף הטלת איסור על המדינה להתערב בתחרות החופשית על דרך הענקת סובסידיה לנפתלי ושלילתה בה בעת מיששכר, מתחרהו של נפתלי בשוק".
ב בג"צ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5), 441 , נפסק כי:
"... זכותו של אדם לבחור לעצמו את העיסוק המדבר ללבו וזו בחירתו החופשית. ביסוד חופש זה עקרון השוויון, בינו לבין השווים לו; אין לשלול ממנו את שמעניקים לאחר ואין להגביל אותו מקום שאין מגבילים את האחר. עיקר חשוב בזכות היסוד הזו הוא ביכולת התחרות החופשית בין פרטים. על כן, פעילות שלטונית המגינה על מתחרה זה או אחר דווקא ושוללת תחרות חופשית מהאחר - פוגעת בחופש העיסוק. משום כך, אפליה בין שווים לעניין האפשרות לעסוק במקצוע או מלאכה פלונית, פוגעת בחופש זה. סובסידיה הניתנת לפרט אחד ונשללת מפרט אחר פוגעת בחופש התחרות וממילא פוגעת בחופש העיסוק. מתן מונופול לפלוני שולל את יכולת העיסוק של אזרח פלמוני ועל כן יש בו משום פגיעה בחופש העיסוק. אלה ואחרים מדגימים ומשקפים באופן מוחשי-פלסטי את הזכות מחד-גיסא ואת מהות הפגיעה והיקפה מאידך-גיסא".
|
סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק קובע כי "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו", או במילים אחרות: את חופש העיסוק ניתן להגביל אך ורק בתנאיה של פסקת ההגבלה.
ב בג"צ 4769/95 מנם ואח' נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235 גרסו העותרים כי דרישת תשלום של קרוב ל–200,000 ש"ח לצורך קבלת רשיון לנהוג במונית פוגע בחופש העיסוק. בית המשפט העליון קבע כי הדרישה הינה מכוח חוק העולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וגם תכליתה של דרישה זו ראויה.
בשנת 1995 עתרה לשכת מנהלי ההשקעות (בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נגד שר האוצר ואח' [פ"ד נא (4) 367] (1998)) נגד תנאי הסף לעיסוק בניהול השקעות, כפי שאלו נקבעו בחוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה – 1995: בין יתר התנאים חייב החוק את העוסקים להחזיק הון עצמי אשר נאמד בכ–300 אלף שקלים נכון למועד חקיקת החוק, להתאגד כחברה, לא לנהל תיקי השקעות בעבור בני משפחה או בעבור עצמם, וכן לעבור בחינות רישוי מקום בו הם עוסקים בניהול השקעות פחות משבע שנים.
נשיא בית המשפט העליון, כתוארו אז, אהרן ברק, קבע כי חרף פגיעתו בחופש העיסוק של העותרים, החוק הינו לתכלית ראויה, שכן "מן הראוי להגן על משקיעים 'לא מתוחכמים'. עם זאת, קבע הנשיא ברק, הוראות החוק המחייבות את העוסקים הוותיקים אשר להם ותק הפחות משבע שנים לעבור בחינות רישוי אינן מידתיות, שכן בעיסוק מעשי ולא אקדמי עסקינן, ויש לפטור אותם מחלק מן הדרישות ככל שגובר נסיונם המעשי". העתירה התקבלה בחלקה.
|
חופש העיסוק ופסקת ההתגברות
|
|
סעיף 7 לחוק זה מעגן את נוקשות החוק וקובע כי "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת". חוק יסוד ' חופש העיסוק' משנת 1992, אכן שונה, וזאת בעקבות פסק הדין הראשון בעניין מיטראל ( בג"צ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה, פ"ד מז(5) 485): באותה עתרה חברת מיטראל, חברה ליבוא, יצוא, ייצור ושיווק של בשר, כנגד החלטת הממשלה להשהות את הפרטת יבוא הבשר. עד אז היה לממשלה מונופול על יבוא בשר, וזאת – כפי שחשדה מיטראל – מטעמי כשרות. נקבע כי הפרטת יבוא הבשר תיעשה אך ורק בחקיקה, וזאת, לטענתה של מיטראל, לצורך ייבוא בשר כשר בלבד, אך גם החלטה זו הושהתה ונדחתה. לטענת 'מיטראל', חופש העיסוק שלה נפגע. בית המשפט העליון קבע כי בהיעדר נימוקים כלכליים או נימוקים אחרים לאיסור יבוא בשר על-ידי מיטראל, יש לקבל את העתירה ולהתיר לה לייבא בשר, וזאת משום שחקיקת הממשלה סותרת את הוראות חוק יסוד חופש העיסוק.
נפסק כי מקום בו הממשלה רוצה לחוקק חוק המגביל את חופש העיסוק, עליה לעשות זאת בחוק יסוד וברוב מיוחס של שישים ואחד חברי כנסת.
בעקבות פסק הדין הזה שונה חוק יסוד חופש העיסוק (1992), ונחקק חוק יסוד חופש העיסוק (1994), אשר סעיף 8 שבו קובע כי:
(א) הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על-אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר.
(ב) ההוראה בדבר פקיעת תוקף, כאמור בסעיף קטן (א), לא תחול על חוק שהתקבל לפני תום שנה ממועד תחילתו של חוק-יסוד זה.
עתירתה השנייה של מיטראל ( בג"צ 4676/94 מיטראל בע"מ נ' כנסת ישראל, פ"ד נ (5) 15 ) נדחתה, ונפסק כי:
"מטרתה של פיסקת ההתגברות היא לאפשר למחוקק להגשים את יעדיו החברתיים והפוליטיים, גם אם אלה פוגעים בחופש העיסוק והפגיעה אינה מקיימת את דרישותיה של פיסקת ההגבלה המצויה בסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק".
|
|