אתמול גיליתי עד כמה הנשמה שלי הייתה מורעבת. הייתי אמורה לנסוע יחד עם חברי המרכז לקבלה בערב יום שלישי לבית הכנסת של הארי בצפת, כדי לחגוג את ט"ו באב. לצערי, נודע לי ברגע האחרון שיש אירוע משפחתי שאיני יכולה להחמיצו, ולכן לא יכולתי לנסוע. אבל כשקמתי אתמול בבוקר, הנשמה שלי לא נתנה לי מנוח.
"את חייבת לנסוע", היא אמרה לי. "את חייבת לנסוע לבית הכנסת של הארי. אני לא יכולה לחיות כך בתוך גופך, שאת כל כך דואגת לשארו, כסותו ועונתו. הכל סובב סביב הגוף. כל התרבות שלכם סובבת סביב הגוף. כל הקניונים הגדולים. אפילו הספרים והסרטים והעיתונים. שולפים מתוך המציאות שלנו את כל הפעמים שהיצר הרע משתלט על האדם, ונותנים לו פרסום. את חייבת את זה לעצמך. קחי את עצמך וסעי".
לא יכולתי להתווכח. ארזתי את "ערכת הצדיקים" שאני מקפידה לקחת בכל פעם שאני נוסעת לבקר צדיק - נרות, גפרורים, סידור התפילה, כרך הזוהר המפרש את פרשת השבוע הזה, והפעם לקחתי גם את "ספר הגלגולים" של הארי כדי לקרוא בו בבית הכנסת של הארי. כאשר קוראים את כתביו של צדיק מסוים, מתחברים לנשמתו. בנוסף, רציתי לקבל תשובות בקשר לגלגול ולתיקון הפרטיים שלי. בכל פעם שיש לי שאלה או בעיה בחיי, אני לוקחת את ספר הזוהר ופותחת אותו באקראי. כמעט תמיד יש שם תשובה בשבילי. הפעם רציתי להוסיף על כך גם תשובות מן הארי.
נכנסתי אל מכוניתי, חברתי הנאמנה, המשרתת אותי כבר עשר שנים. זוהי שברולט קבליר, בעלת מנוע של 2400 כוחות סוס, שהיום לא מייצרים כמוה יותר. נפח המנוע וכוחו גדולים מאוד יחסית לשלדת המכונית, ולכן נותנים לה תאוצה נפלאה. עד היום אני שועטת קדימה ברמזור לפני כל המכוניות, בלי שאעשה שום דבר מיוחד. התאוצה פשוט גדולה כל כך, שהיא לוקחת אותנו קדימה בלי שום בעיות. ויש למכונית שלי גם ערך מוסף. ערך רוחני. כשקניתי אותה למדתי תורה הודית מיסטית עתיקה בשם "סידהה יוגה". המסר הרוחני שנמסר לנו באותה שנה היה מסר שעסק במטפורת מירוק וצירוף הזהב. כשם שאנו לוקחים זהב שכולו מכוסה בעפר ובמתכות אחרות ומנקים אותו, צורפים אותו באש כדי שיתנקה ויוכל לזהור, כך עלינו לעשות עם המוח שלנו. עלינו לנקות אותו ולצרוף אותו עד שיזהר כזהב. "מוח זהב, חיי זהב", זה היה שמו של המסר.
כשקניתי את המכונית, רציתי שהיא תהיה בצבע זהב, בגלל המסר המיוחד של אותה שנה, שנת 1999. הזמנתי מכונית בצבע זהב, אך קיבלתי מכונית שצבעה נוטה יותר לזהב מוכסף, אם אפשר לקרוא לזה כך. בתחילה התאכזבתי מאוד, כי רציתי מכונית זהובה זוהרת, שתזכיר לי שעלי למרק ולצחצח את מוחי עד שיזהר כמוה. לצערי, לא היה במלאי הצבע שרציתי, ולכן נאלצתי להישאר עם המכונית הזו. אבל הימים שבאו לאחר מכן הוכיחו לי שזוהי בדיוק המכונית שהייתי צריכה לקבלה.
קניתי אותה בספטמבר 1999, בפרוס שנת תש"ס. שנה לאחר מכן, במהלך חודש ספטמבר 2000, עם תחילת המילניום, שהיתי באשראם בצפון מדינת ניו-יורק, ושם קיבלתי מסר שעלי ללמוד קבלה. בראש חודש תמוז של אותה שנה, שנת תשס"א, הגיעה חברתי לביקור מארצות הברית, ואמרה לי שהיא לומדת שם קבלה, ויש בארץ סניף, בתל אביב, והערב היא רוצה ללכת. לא פקפקתי לרגע. ידעתי שהיא שליחה של האור, ושעלי ללכת איתה.
קשה לתאר את עוצמת ההתרגשות וההתלהבות שאחזו בי כשישבתי שם והקשבתי להרצאה שדיברה על חיי נצח, על היכולת שלנו להשיג אותם, ועל כוחם של המים. ידעתי שהגעתי למקום הנכון. הגעתי הביתה. לבית הרוחני אותו חיפשתי כל חיי.
תוך כדי לימודי הקבלה הבנתי מדוע קיבלתי מכונית שצבעה זהוב מוכסף. למדתי שהיקום בנוי כמו האטום, ויש לו קוטב חיובי, המקביל לפרוטון, קוטב שלילי המקביל לאלקטרון, וקו אמצע, המקביל לנויטרון. הקוטב החיובי הוא הרצון לתת, חסד, הקוטב השלילי הוא הרצון לקבל, והוא קרוי בקבלה גבורה, וקו האמצע, הקרוי בקבלה תפארת, הוא המאזן בין השניים. מה שהוא עושה בעצם, הוא משליט את הרצון לתת על הרצון לקבל, ויוצר אצלנו מעגליות של רצון לקבל על-מנת לתת, וזוהי המעגליות על פיה זורם העולם.
הלימודים הרוחניים אמורים לעזור לנו להשליט את הרצון לתת שיש בנו על הרצון לקבל שיש בנו, ובכך ליצור אצלנו את הקו האמצעי, המאזן בין השניים, המתבטא בגוף האדם בעמוד השדרה. המכונית שלי, שקניתי אותה בתחילת המילניום, מסמלת בצבעה בדיוק את המשמעות הרוחנית הזו. על-פי הקבלה, הרצון לתת מסומל על-ידי הכסף. הרצון לקבל מסומל על-ידי הזהב. גוון הזהב שבמכונית שלי מכוסה בגוון הכסף, ולכן הוא מבטא את המעגליות של הרצון לקבל על-מנת לתת. כשקניתי את המכונית לא הייתי מודעת כלל לכך שאני קונה אותה בתחילת ימי המשיח. על-פי המקובל אברהם אזולאי, שנת תש"ס פותחת את ימות המשיח.
לא ידעתי גם שהמכונית הזו תהפוך לשליחה של רבי שמעון בר יוחאי ושל ספר הזוהר. מיד עם כניסתי למרכז לקבלה גייסתי את המכונית לצורך חלוקת סטים של ספרי זוהר בכל רחבי הארץ ושל ספרי "פנחס" קטנים שנועדו לכך שאנשים ישאו אותם בכיס או בתיק, להגנה ולשמירה רוחנית מפני כל כאוס אפשרי. גם היום יש במכונית סט זוהר, כדי שאם ייווצר מצב שמישהו ירצה אותו, אוכל לתת לו אותו. לכן איני רוצה להיפרד מן המכונית ולמכור אותה. בשנה שעברה נתתי לה מתנת יום הולדת, העברתי אותה שיפוץ כללי, כולל צבע, והיא נראית חדשה. איש לא מאמין שהיא כמעט בת עשר. והיא גם נוסעת כמו חדשה.
מיד כשנכנסתי למכונית הרגשתי את התלהבותה למסע הרוחני. כיוונתי את הגי'.פי.אס לקבר הארי. לא מצאתי שם הכוונה לבית הכנסת של הארי, אבל בעצם לשם רציתי להגיע. הדרך הייתה נפלאה, פשוט נפלאה. זכיתי גם בטיול נהדר בתוך נופי הארץ שלנו, שהיא יפה לא פחות מפרובאנס. שילוב ירוק העצים עם צהוב השדות על פני הגבעות יצר נוף פסטורלי ושליו להפליא. הודיתי בלבי לבורא עולם שנתן לי הזדמנות נפלאה כל כך לחוש את יופי הארץ והפעם בדרך חדשה, דרך לבי ההומה מהכרת תודה.
המכונית שלי לקחה אותי דרך פלא ממש עד לפתחו של בית הכנסת של הארי, שם ישב ולמד תורה בתוך כוך קטן שבקיר. ישבתי וקראתי שם מתוך ספר הגלגולים, וביקשתי את האור שינחה אותי לפתוח במקום שייתן לי תשובה על המצוקות הפוקדות אותי כיום בחיי. פתחתי בקטע המדבר על גלגוליו של רבי חיים ויטאל, שהארי אמר לו שהוא בעצם גלגול של רבי עקיבא. רבי עקיבא היה מומר, והיה עליו לטהר את עצמו בהרבה גלגולים. גם חיים ויטאל עצמו מודה בספר שהוא נוטה לכעוס, והכעס גורם לו לנפילה רוחנית בשבת. ראיתי בכך מסר בשבילי. גם אני עדיין נוטה לכעוס, למרות כל העבודה הקשה המושקעת בנושא. מדי פעם אני מוצאת את עצמי במקום הישן והנוח, מקום הכעס, שלמרות הנוחיות הרבה שבו הוא גורם לי לנפילות רוחניות רבות, ומרוקן אותי פעמים רבות מההישגים הרוחניים שהגעתי אליהם.
בדרך חזרה חלפתי על פני האידרא רבה, המערה שבה למד רבי שמעון בר יוחאי עם תלמידיו. המקום הזה יקר לי מאוד, כי בכל ל"ג בעומר אנו חוגגים שם ברוב עם והדר את עלייתו של רבי שמעון השמיימה, ואנו קוראים בזוהר בתוך המערה כל הלילה. נכנסתי למערה בדחילו, הדלקתי נר לנשמות כל תלמידיו של רבי שמעון הקבורים שם, וקראתי מן הזוהר. גם הפעם נקטתי באותה שיטה, פתחתי במקום כביכול אקראי, אבל בעצם הוא המקום שנותן לי את התשובה הנכונה לשאלתי. פתחתי במקום שבו מדובר על שירת משה ועל כוחו כנביא. מכיוון שמשה רבנו הוא המורה הרוחני שלי, ראיתי בכך הכוונה והנחיה עבור כתיבתי. עלי לכוון אותה לחבר בין העולם הפיזי לעולם הרוחני, ובכך לתרום את חלקי בהבאת הגאולה לעולם.
מסתבר שהמסע שלי אתמול היה ממש ארוחת מלכים לנשמתי. מנה ראשונה הארי, מנה שנייה האידרא רבא, והקינוח - מערת הקבורה של רבי המנונא סבא.
היו לי קצת קשיים למצוא את המערה. הג'י.פי.אס קצת טעה, וכיוון אותי למקום בכביש שאין בו כל דרך גישה. אבל לא ויתרתי. חזרתי לאחור, ואז ראיתי שלט, שמוסתר על-ידי עצים, ממש בפתח הכניסה ליער מירון. הפעם הקודמת והיחידה שבה נכנסתי למערה הזו הייתה לפני מספר שנים, ביום ההולדת שלי. נסעתי עם בן זוגי לנופש בצפת, ומאוד רציתי לבקר בקברי הצדיקים באזור. אבל עשיתי טעות גדולה, שנפוצה אצל תלמידי קבלה מתחילים. הייתי נלהבת מדי, ודיברתי כל הזמן על קבלה. לא הבנתי מדוע נעשה בן זוגי עצבני וכועס כל כך בכל פעם שאני מזכירה את השם קבלה.
הסתובבנו באזור ופתאום ראיתי את השלט, ומאוד רציתי להיכנס למערה. בן זוגי התלווה אלי, אבל מצב רוחו הזועף קלקל את החוויה. אומנם הרגשתי את קדושת המקום, אבל היו בו המון זבובים והתקשיתי להתחבר. בדרך חזרה הרגשתי איך הכעס על בן זוגי עולה בי, על שקלקל את חווית הקדושה. הכעס יצר מריבה, ובאמצע המריבה, נכנס לפנינו רכב קטן, שעל שמשתו האחורית התנוססו שלוש אותיות: ה, ה, ע.
זה הרגיע אותי מיד. הצירוף ההע הוא צירוף מתוך 72 שמות הבורא, שאנו עושים עליו מדיטציה כדי לעורר בתוכנו אהבת חינם. האור שלח לי את המכונית עם הצירוף הזה כדי להזכיר לי מה אני צריכה בעצם לעשות - לאהוב את בן זוגי אהבת חינם, ללא תנאי. זוהי בעצם מטרת הקבלה. זוהי המצווה היחידה שאנו צריכים לעשות ולא עושים. כל שאר תרי"ב המצוות נועדו כדי שנוכל לקיים את המצווה הזו, אבל היא כל כך קשה לקיום, עד שלרוב אנו מוותרים עליה. המדיטציה שעשיתי אז עזרה לי, אבל לא לבן זוגי, שנשאר כועס ומריר הרבה ימים לאחר מכן. כנראה שלכן לא ראיתי את השלט ולא ידעתי למצוא את הקבר. הכעס שחשתי תוך כדי המריבה מחק לי את הזיכרון. אבל זכיתי שבכל זאת אראה את הקבר. עליתי, במדרגות האבן בינות לצמחייה הקסומה, והפעם לא היו זבובים בקבר. הוא נראה טהור. פתחתי שוב את ספר הזוהר כהרגלי, והפעם קיבלתי את פרשת עקב, העוסקת בברכת המזון ובחשיבות הרוחנית של האוכל.
הזוהר מסביר כאן מדוע חשוב כל כך לומר את ברכת המזון לפני שאוכלים, כי הדבר מאפשר להתחבר אל האנרגיה הפנימית שבתוך האוכל, ולא רק אל החיצוניות שבו. אם אנו מתחברים אל הפנימיות של האוכל, הוא מתעכל טוב יותר, אנו פחות רעבים, אנו אוכלים רק כמה שאנו צריכים, ואנו מתעלים מבחינה רוחנית.
עוגת הגבינה שאכלתי מחוץ לקבר כדי להתחבר לאנרגיה של רבי המנונא סבא מעולם לא הייתה טעימה ופריכה כל כך, וגם כריך הסביח של הלחמניה הכפרית שקניתי בקפה של כביש שש ממש נימוח בפה. הרגשתי שהנשמה שלי אוכלת, לא הגוף. נתתי לנשמה שלי את מבוקשה, והיא גמלה לי בכך שזימרה לי שירי הלל לבורא כל הדרך הקסומה בחזרה, הדרך אל גן עדן הנסתר שבתוך לבי.
