"גם אם נתניהו יחכה אלף שנים, הוא לא ימצא פלשתיני שיסכים לתוכניתו המדינית" - כך אמר האחראי על המשא-ומתן ברשות הפלשתינית, סאיב עריקאת, מיד לאחר נאום בר-אילן של
בנימין נתניהו. זאת, לא לפני שבן-שיח מתון נוסף ברשות, יאסר עבד-רבו, הציע "להחרים את נתניהו". חביב האמריקנים, סלאם פיאד, קבע כי ביבי "הרס כל אפשרות למשא-ומתן". למעשה, לא היה בתגובות אלו יותר מעוד עדות, אחת מיני רבות, לכך שהתהום הפעורה בין הצדדים קצת גדולה גם על מיטב בוני הגשרים האמריקנים.
הרי העובדה שיושב-ראש מפלגת המרכז-ימין נכון להקמתה של מדינה פלשתינית (בניגוד מוחלט לכל מה שכתב והטיף לו בעבר), כשכל סייגיו כלפיה מתמצים בתנאים המקובלים על כ-70% מן הישראלים - הייתה אמורה למצער לִזְכּוֹת בתגובה פלשתינית נטולת התלהמות וביטול. שכן החברים הטובים מהרשות אמורים היו להבין, שגם אילו קמה מדינה כזו, גם בסייגי ביבי, לא אמורה להיות לה בעיה מיוחדת להתחמש במוקדם או במאוחר, בדיוק כפי שלא יהיה מי שיוכל להעמיד בפניה מכשול מפני כריתת בריתות צבאיות לכשתחפוץ בכך. גם התנאי של הכרה בישראל כבמדינה יהודית לא היה אמור להיתפס כסלע איתן למול מאוויי הפלשתינים, שכן הם יודעים אל נכון, שגם תביעה כזו תישחק לנוכח לחץ אמריקני ואירופי, תוך מציאת נוסח מעורפל, שיאפשר לישראל לומר בדוחק "באנו על סיפוקנו", ולפלשתינים - להמשיך בתביעות השיבה לתוככי ישראל.
כזכור, לכל אורך כתביו, הופעותיו וראיונותיו, בארץ כמו בחו"ל, עד לנאום בר-אילן - לא נמצא ולו מקום אחד, שבו גילה נתניהו אהדה או הסכמה לעקרון שתי המדינות. להפך; כל אימת שנדרש לרעיון, הוא תיאר אותו כלא פחות מחלום הבלהות של ישראל וכסכנה קיומית לה ולאזרחיה. "איום אסטרטגי ראשון במעלה על קיומה של מדינת ישראל", ו"מדינה כזו... תוכל לאיים במישרין על ערי ישראל" ("מקום תחת השמש", ב. נתניהו); "מדינת אש"ף-חמאס זו תהפוך עד מהרה לגלגול חדש של מדינת הטרור של אש"ף בלבנון" ("מלחמה בטרור", ב. נתניהו); "לאש"ף מטרה ברורה ביחס לאויבו המוצהר, ישראל... הטבח שהוא מצליח לבצע מפעם לפעם באזרחי ישראל הוא רק דוגמה בזעיר אנפין לטבח הכללי שיבצע באוכלוסיית ישראל כולה אם אי פעם ישיג את האמצעים המדיניים והצבאיים להפקת זממו" ("הטרור", ב. נתניהו).
העובדה, שמקצה העולם ועד קצהו חוזרים ודשים במלוא הרצינות בסיכויי ההסדר בין ישראל לפלשתינים, משל פרי השלום המיוחל נמצא כמטחווי קשת, וכל שנדרש הוא הושטת יד אמיצה מצד קוטפו, אינה מעידה כמובן כהוא זה על ישימותו. מדובר במידה רבה במשחק ב"נדמה לי", גם אם חלק מן המשתתפים בשני הצדדים אינם משוכנעים שהוא כזה וגם אם לא מעט מהקהל ביציעים ובבית בטוח ברצינותו של המשחק.
הרי ההסכמה בין
עמי איילון לסרי נוסייבה ב"מפקד הלאומי" לא הביאה ליותר מסלחנות מהולה בביטול בקרב בכירי הרשות הפלשתינית. ויתורי ברק בקמפ-דייוויד ובטאבה היו כה מעליבים, שלחתן פרס נובל לשלום הפלשתיני לא נותר אלא לצאת לדרך השאהידים עם אינתיפאדה רצחנית חדשה. יוזמת ז'נבה, שהוסיפה לחבילת הוויתורים עוד פליטים על-פי "שיטת הממוצעים", לא הביאה איש מבכירי הרשות לברך על המוגמר ללא הסתייגויות ו"תיקונים". בדיוק כפי שמכירת החיסול "הנדל"נית" של אולמרט אינה מוציאה מהראיס השני לפלשתין ("המתון" ביותר שבנמצא) יותר מאמירה חוזרת כי "הרשות הפלשתינית דחתה הצעה ישראלית להסדר, שכללה ויתורים פלשתינים בסוגיות ירושלים והפליטים".
ואין זה משנה במיוחד אם ההתערטלות הטריטוריאלית מגיעה עד כדי גבולות 67', או שהיא כוללת גם ויתור על ריבונות ישראלית על הר הבית (המפקד הלאומי); או שהיא מדברת על החזרה של כמעט 100% מיהודה ושומרון עם השלמות משטחי מדינת ישראל גופא עד לאותם 100%, ואפילו "איחוד משפחות" (ברק בקמפ-דייוויד וטאבה 2000); או שהיא מכילה בתוכה גם הכנסה קצת יותר משמעותית של פליטים לישראל (יוזמת ז'נבה) - מעולם לא היה בכל אלה כדי להוציא את הפרטנר הפלשתיני עם מלוא תאוותו בידו, וכמובן לא עם נכונות "לסגור עניינים" עם ישראל.
ועדיין, למרות ההיתכנות האפסית להסדר כזה, יש להתחייבות של ראש ממשלה מן הימין למדינה כזו משקל בלתי מבוטל, ובוודאי לא חיובי. מעבר לכך שהסכמה כזו תעמוד כתביעה בינלאומית בלתי מתפשרת בכל משא-ומתן עתידי גם של ראשי ממשלה מהימין, ומעבר לעובדה שבציבור הישראלי והעולמי תתקבע עוד יותר ההכרה, שאפילו מי שהתנגד בכל נימי נפשו למדינה כזו כבר נכון להקמתה - הסכמה כזו (על ההסתייגויות של ביבי שאינן מחזיקות הרבה מים), היא עוד נדבך בהיתר הפוטנציאלי של ישראל לפרק אותה בעתיד מנכסיה הביטחוניים וההיסטוריים. ולא פחות מכך, היא עדות לעובדה, שלא מעט ממנהיגי הימין פשוט מתקשים לשמר את אותם אינטרסים ישראלים, שהם עצמם ראו כבבת עיניהם לא הרבה קודם לכן.
גם העובדה, שכדי לשמר את יהודה ושומרון בידי ישראל, עליה להעמיד תנאים שאינם מקובלים על הצד השני, ובכך לסייע בטרפוד ההסדר, כמו ההערכה הרווחת שהפלשתינים שוב יצילו אותנו מעצמנו בעצם תביעותיהם הבלתי מתפשרות, רק מוסיפות לתחושה שממשלות ימין בישראל פשוט אינן נכונות לעמוד על האינטרסים של המדינה, כאשר מתעורר חשש ללחץ בינלאומי כבד עליה. עם כל שונותם, התקדים של מנחם בגין בוותרו על כל סיני ובדיבורו על "legitimate rights of the Palestinian people" (הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני), כמו גם ההינתקות של אריק שרון, צריכים לשמש מזכרת עוון מעיקה לכולנו.
