שעת בוקר מאוחרת. סוף עונת הקייטנות. בגינה מתקבצים סבים וסבתות שהופקדו על שמירת הנכדים. תומר, ילד כבן 7, מסתובב בקרוסלה לבדו, משועמם.
"תומר! תוציא את היד מהפה!" נשמעת זעקת איש נרגן במבטא רומני מאנפף. כל העיניים מופנות לתומר, והאמת במערומיה נגלית: אצבעו של תומר אכן תחובה ממש, בלא צל של ספק, בפיו. אולי רצה לחוש את טעם הסוכרייה שנמסה בין אצבעותיו לפני שעה קלה? אולי היה זה ביטוי לבושה? אולי היה זה סתם משעמום? לא נדע לעולם. רק זאת נדע לבטח: עשר אצבעות לו יש לתומר, כל דבר יודעות הן, לצייר ולקשקש, גם בפה תחובות הן.
האיש המונח על הספסל, שכרסו רוכנת על ירכיו כמִן דלעת, שוב פוצח בצעקה רמה, והפעם רועמת מקודמתה. "תומר!! תוציא את היד מהפה, אמרתי לך!"
מה יש לך אדון סבא? שואלים קוראי העיתון (בלבם) במנגינת "מה יש לך גברת לוין". איפה אתה רואה יד? כּוּלה (במלעיל) אצבע אחת בקושי. מה יש לך? מה יש לך? אף אחד לא מבין (ולא רק האף, אלא גם המצח והפה והאוזן והרגל).
תומר מוציא לרגע קט את אצבעו מפיו. הקרוסלה מסתובבת סחור-סחור במהירות רבה יותר. תומר מציץ להרף עין באיש השתול על הספסל, העונה לשם סבא. האיש מעיין בעיתון. הופ, האצבע שוב בפה. "תומר!!! תוציא את היד מהפה!!!" זועק האיש והעיתון, שהאודם מציף את מצחו.
והנה רגע מכונן לפנינו: אנשי הגינה מבינים כי גם לעיתון יש אוזניים ועיניים, ולא כפי שנהגו לחשוב עד כה בטעות שרק לכותל יש כאלה. תומר מוציא את האצבע מהפה ומגביר את קצב הסיבובים. קשה להבחין עכשיו בין תומר לאצבעו. קשה להבחין בתומר בכלל. גוש בלתי מזוהה סובב-סובב לו בקרוסלה.
"עומר! תחזור הנה מיד!" (שימו לב. עכשיו זה עומר ב-עין, ולא תומר) זועמת אישה מאופרת כדבעי שהלק האדום המשוח על ציפורניה מעמעם קמעה את אודם הפרחים הניצבים לצדה בגינה. עומר, ילד בלונדיני נחמד כבן 8 ממשיך לרוץ עד הגדר התוחמת את הגן.
"ע-ו-מ-ר! אני הבאתי אותך לגינה, ואני אחראית להחזיר אותך שלם הביתה. מובן? תחזור הנה מיד!" מתלהטת אדמונית הציפורניים.
מהפך. כל העיניים מוסטות מתומר ומופנות עתה לעומר. בספסל ממול יושבות מטפלות ממוצא רוסי. כולן מצקצקות בלשונן ואומרות זו לזו אי אילו דברים בטעם קרטושקֶה ובורשט. עומר נכנע לדברי הטעם של סבתו. הוא מגיע למרכז הזירה ומחפש את עצמו. הוא לא מוצא. (בועה לבנה נוצרת מעל ראשו ובה רשום: "מי מצא אותי? המוצא הישר יבוא על שכרו").
"תומר!!!! תוציא את היד מהפה!!!!" (שימו לב. חזרנו לתומר) רועם הממליגה ואגלי זעה ניגרים ממצחו. ניכר שהעבודה שהוטלה עליו היא למעלה מכוחותיו (שלא לומר - כוחותינו). תומר רץ לרכוב על סוס-עץ הרחק מעיניו הבולשות של סבו. מבטים חטופים לצדדים, ו...הופ האצבע שוב בפה.
חבורת ילדים כבני 12 מגיעה לגינה. בארגז החול הם מגלים קקי של כלב. "פה קבור הכלב, פה קבור הכלב. האאווו." מהרהרים אנשי הגינה. "לא, זה קקי של הכלב." עונים לעצמם אנשי הגינה. "לא, זה קקי העניין." הם מסתבכים והולכים.
ילד אחד לוקח קשית מפח-הזבל ודוקר את הקקי. עומר ותומר מגיעים בריצה והעיניים שלהם בורקות כיהלומים מלוטשים. הילד מסובב את הקשית ומרים בעזרתה את הקקי אל-על לקול תרועתם של חבריו.
"תומר! הולכים הביתה!" צועק הסב הדלועי.
תומר לא שומע.
"עומר! בוא הנה מיד!" זועקת גברת ציפורנסקי.
עומר לא שומע.
"סבתא, מה את כותבת?" שואלת אותי נכדתי, צוריה, ואני נזכרת לפתע שהזנחתי את הפיקדון היקר שהופקד בידי למשמרת.
"את שוב כותבת שיר?" מתגרה בי הקטנה בת השבע.
"שמת לב ש'עומר' ו'תומר' מתחרזים ביניהם?" אני עונה לה בשאלה.
"אז בואי נכתוב ביחד שיר" מחייכת צוריה.
"יאללה" אני אומרת. עכשיו גם אני מחייכת.
