שנים אני מסביר וכותב שהפרטנר הטוב ביותר של הימין הם הערבים. בהכרזותיהם ובהתנהלותם הפוליטית-ביטחונית, הם נותנים בידי הימין את הלגיטימציה להמשך המדיניות אותה מוביל נתניהו, למגינת ליבם של אנשי השמאל, הרוצים בשלום של קבע בשתי מדינות לשני עמים - ומקבלים מדי פעם תזכורת מעשית בנוסח "חיתול רטוב" של תינוק בפרצוף.
מה לא אמרו לטובת הפלשתינים, שהם נמצאים תחת כיבוש, שהם פרטנר לגיטימי שמבקש להקים מדינה עצמאית, שהם מוכנים להתגמש ולהתפשר וש
אבו מאזן להבדיל מערפאת הוא מדינאי פרגמאטי שניתן להגיע איתו להסכם. ומה עושה אבו מאזן? מכנס ועידת פתח שלא התכנסה, במודע, מזה 20 שנה, בלחץ הארועים בעזה ואובדן השליטה בחבל ארץ זה ומפחד השתלטות "החמאס" גם על יהודה ושומרון, כדי להפגין נוכחות ושרירים פוליטיים.
החלטות ועידת הפתח מדברות בעד עצמן ופירושן הפשוט והמעשי הוא - אי-הכרה במדינה יהודית, לאמור: דחיית ההמלצה של נתניהו למדינה פלשתינית והמשך המאבק המזוין, שפירושו: המשך הכיבוש, המשך ההתיישבות ביש"ע וחיזוק היסודות היהודיים שכבר נמצאים שם. החזרת ירושלים כולה זה "קו אדום, שאין נסיגה ממנו. הקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. פירוש הדבר - אין שלום, אין הסדר, יש מאבק מזוין.
אבו מאזן מפגין שרירים, למרות שבפועל הוא אימפוטנט פוליטי, שלא שולט למעשה בציבור הפלשתיני. אבו מאזן שוכח, או מתעלם, מהעובדה שרק בזכותו, בתמיכתו ובנוכחותו של צה"ל ביהודה ושומרון מצליחים אבו מאזן והפתח לקיים סוג של שלטון עצמאי. הדיווחים על פריחה כלכלית בשכם וברמאללה באו בזכות השקט הביטחוני ביש"ע שנוצר על-ידי תמיכת צה"ל בכוחות הביטחון של אבו מאזן, על-ידי הסכמת ממשלת ישראל לספק נשק, הסכמת ישראל להעביר ליש"ע גדודים מאומנים בירדן, מצרים לחיזוק השלטון המקומי.
במקביל, כדי לשמור על כבודם ומעמדם גם בקרב הקיצוניים ומבפנים וקיצוניים של הארצות סביב לנו - באו ההכרזות של הוועידה, אשר מחזירות את היחסים עם הפלשתינים שנים רבות אחורה. וכאן נשאלת השאלה - למה ברק הציע פשרה נדיבה לערפאת וקיבל "חיתול רטוב" בפרצוף, ולמה אולמרט וציפי לבני אחרי שלוש שנים של דיונים מאומצים ובהם ויתורים מרחיקי לכת בהסדר של גבולות וגם חלוקה בירושלים - ובתמורה קיבלו סתירת לחי, מצלצלת מוועידת פתח.
אם נוסיף להחלטות הוועידה גם את נושא שיבת הפליטים וירושלים כבירת מדינת פלשתין, ברור לכולי עלמא, שהסדר עם הפלשתינים רחוק היום יותר מאשר היה לפני עשור. הסיבות לכך רבות, כבר כתבתי על כך במאמרים קודמים. הדבר נובע מתפיסה אידיאולוגית שורשית, שאין קיום למדינה יהודית ציונית בגבולות ישראל ויתרה מכך, במזרח התיכון. רעיון זה החל בדחיות תוכנית החלוקה, שהוצעה על-ידי האומות המאוחדות בטרם פרצה מלחמת השחרור, מתוך הנחה שיצליחו לגבור על היהודים בשדה הקרב, ומאז הדבר לא ירד מסדר היום. יש לחזור ולהזכיר כל פעם מחדש, כי בהחלטת האו"ם 181 הוחלט על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ליד מדינה ערבית. הציבור הערבי על מנהיגיו לא קיבל זאת אז, ולא מקבל זאת היום, ולכן הצפי לעתיד בתחום זה ברור וגלוי.
החלטות פתח בכינוס בית לחם טובות ליהודים. זה מוכיח שוב למי שלא האמין או חלם בהקיץ, שיש פרטנר פרגמאטי שמבין את המצב ומוכן לפשרה מכובדת. זה מוכיח לכל החולמים התמימים הרוצים ב"מזרח תיכון חדש", שאנו רחוקים מהסדר קבע או זמני - שנות דור.
הפלשתינים קיבלו זריקת מר"צ מממשל אובמה שהחליט ללחוץ ולהכניע את ישראל, אבל גם הם קיבלו "חיתול רטוב" בפרצוף הממשל. הקו שנקט אובמה כלפי ישראל מקובל על רוב מנהיגי ערב באזור, מאחר שגם הם מבינים וחוששים שהתגברות הקיצוניים מסכנת את משטרם ושליטתם בעתיד.
פתרון הסכסוך הישראלי פלשתיני הוא אחד המוקשים שצריך לפרק בדרך, ומבחינתו של ממשל אובמה, הוא גם הנגיש ביותר והלחיץ ביותר. הפרשנים והמומחים לענייני ערב שניתחו את הנאום, מצאו בו לפי גישתם, גם סתירות, גם חזון וגם גישה חדשנית לבעיות ישנות. הבעיה אינה ביכולת או הכושר להפריח סיסמאות, סלוגנים ומסרים חברתיים ופוליטיים. המבחן הוא ביכולת הגשמתם ויישום בשטח בשנים הקרובות.
להערכתי, בכל הנוגע להגשמת החזון של אובמה ויישום שאיפותיו הפוליטיות בשטח ובמעשה - הוא רחוק מהמטרה. יש קסם רב בדבריו, ולכן לא פלא שפוליטיקאים רבים, במיוחד מהקשת השמאלית, קפצו על הנאום כמוצאים שלל פוליטי רב. ההתלהבות שלהם גובלת באמונה של מציאת משיח פוליטי חדש או גורו שצריך ללכת אחריו בעיניים עצומות. הבעיה לדעתי, היא שהוא עלול לגמור את הקדנציה שלו כ"משיח שקר" - לא בשל עוצמתו הכלכלית צבאית, אלא בשל התמימות שבו, הנאיביות השופעת ממנו והכובשת תמימים והוזים בכל הארצות. האם אובמה באמת חושב ברצינות, שהידברות עם
אחמדינג'אד או האייתולות השולטים באירן, בנושא הגרעין הוא אפקטיבי?
האם החמאס, החיזבאללה ואל-קאעידה יסכימו להכיר במדינת ישראל כמדינה ריבונית דמוקרטית, האם יסכימו למדינה יהודית דמוקרטית - זה חלום, זה חזון שאין לו סיכוי להתגשם, לא בדור הזה.
האם הקמת שתי מדינות לשני עמים היא אקטואלית? כן! האם הדבר הוא בר-ביצוע בדור הזה? בספק רב.
בשלב ראשון - הפלשתינים צריכים להחליט ביניהם מי מייצג את העם הפלשתיני - החמאס - אבו הניה או אבו מאזן - פתח הרשות הפלשתינית. אם חמאס מייצג - אין סיכוי להכרה במדינה יהודית. אם אבו מאזן - אין לו סיכוי לשרוד ולהגיע לשלב של הכרה, לא כשמסביב נושקים לשלטונו חמאס + חיזבאללה - אירן - סוריה.
והיה אם נגיע לשלב של דיונים על שתי מדינות לשני עמים (או שלושה) - על איזה גבולות מדובר? 67' בלי כל ההתנחלויות או 67' עם תיקונים, כאשר הגושים הגדולים שייכים לישראל בעבור חילופי שטחים - איפה וכמה? ומה בקשר לבקעת הירדן - לפירוק מנשק כבד, שליטה באוויר, בים.
ישראל מוכנה לדיונים לפי מפת הדרכים, שזה אומר: שלבים של פירוק הטרור, של קביעת שלטון ברור אחד, התקדמות בשלבים לקראת הסדרים והסכמים, כלומר: שלבים, שיכולים להימשך שנים, ולפי המצב בשטח שנים רבות. לפיכך, גם אם ישראל תודיע חגיגית שהיא מסכימה למסגרת של שתי מדינות לשני עמים, הדרך לפתרון ארוכה, פתלתלה ולא תמצא פתרונה לא בתקופת אובמה ולא נתניהו.
חלק מהנאיביות האמריקנית נובעת מהעובדה, שהם מסתכלים ומנתחים את בעיות האזור בעיניים מערביות ואין להם את המבט המוסלמי האזורי, הדתי, המדיני והפוליטי. כמו הנשיאים שלפני אובמה - שלא הבינו את האזור ואת האיסלאם - קרטר, בוש האב, קלינטון, בוש הבן - גם אובמה הוא טירון נחמד אבל רחוק מניסיון מעשי. בוש הבן לא הבין, לא רצה להבין והתייחס לאיסלאם כמו בן טקסס אמיתי, לאמור - אם אתה בא בכוח, התשובה היא "דו-קרב בצהרי היום" - והשולף המהיר הוא המנצח. בוש היה טוב ליהודים, אובמה בשלב זה טוב לערבים - נראה מה יילד יום.
על נתניהו בשלב זה להתחפר בעמדותיו, לא להתרגש מדי, להיות ערני, להיות מוכן להפתעות, להתגמש כשצריך ולתת ל"רוח אובמה" לעבור מעליו ומעל אזורנו. ככל שישראל תהיה יותר איתנה בדעותיה, לגבי ביטחונה, כושר עמידתה ויכולת שרידותה, כך ההכרה בכבודה וההערכה אליה יגברו. כמובן שצריך להיות גם חכם וגם צודק - ולראות איך עוברים את הסערה הזאת מבלי להינזק יותר מדי ויחד עם זאת לשמור על הידידות עם ארה"ב וממשלתה.
"המאבק המזוין יימשך" - זה טוב ליהודים, טוב לימין וטוב לכל אלה מהציבור הישראלי שמאמין שרק ישראל חזקה ביטחונית שבידה נכסים אסטרטגיים, בעלי יכולת קיומית, יבטיחו את שלומה וקיומה של מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית וריבונית.
