יש כל-כך הרבה דברים בעולם שהם בחזקת מותר אבל אסור. מותר מה שהחוק אינו אוסר. אסור מה שהמידות הטובות ולעיתים אפילו השכל הישר אינו מתיר. למשל מותר להיות שר פנים שפונה בבקשת חנינה לנשיא ישראל. אסור להיות שר הפנים מטעם שס שנזעק לתבוע חסד נשיאותי בעבור שר מורשע של שס. מותר לדרוש חמלה בעבור אדם שהורשע בפלילים מפני שטרם יישפט כחוטא רתם עצמו בגוף ובנפש לעגלת טובת הציבור הן כחבר כנסת והן שר בממשלת ישראל. אסור לשכוח כי "בקרובי אקדש" ודרישת חנינה לשר שעווה היא כשלעצמה עיוות הצדק הטבעי וזלזול יהיר בעיקרון שוויון כל אדם לפני החוק.
מותר להיכנע לתחושה המטרידה, אם מופרכת אם מוכחת, כי הרשעה של שר מטעם שס מעידה על רדיפת יוצאי עדות המזרח. אסור להיות שר בישראל ולתת לכך ביטוי מתסיס הפוגע גם באמת גם בעם רב עד למאוד במדינה הבוחל להיות מיוצג כנרדף, הסומך בדין על כוחו, המוכיח כל יום מחדש כי הוא בונה עצמו על אדני סגולותיו ויכולותיו. מותר להיות שר המזהה בטעות את העדתיות כפוטנציאל אלקטוראלי. אסור להשתמש בעוצמות המוענקות לשר הממונה על כלל הציבור כדי לקרוע את דלתות בית הציבור מציריהן ולהכניס מהומה לחצרותינו. מותר להיות שר ההופך לסופר מלכות הנדכאים, כגון המועמד לדיינות הדורסן, וכגון השר בניזרי המורשע. אבל אסור להביך נשיא בישראל במכתב הזוי כל-כך, ולא שופט בירושלים בהמלצה שלא מעולם הדין והמשפט והצדק.
אדם אינו נשפט על-פי ציותו למה שהדין אוסר עליו. אדם נשפט על-פי איסור שהוא גוזר על עצמו.
יש כמובן תחומים הרבה חוץ מפרשיית ההתכתבות המיניסטריאלית של השר ישי בהם דין "מותר אבל אסור" חל. אבל אני מתמקד הפעם בנדון הזה לבדו. לא על עצמו לבד יצא להעיד. הוא מעיד על תפיסה אלמנטארית ופשטנית הרואה את השר כמי שנשלח לממשלה לעשות שם בסמכות של ממונה על ענייני הכלל דברים שכל עניינם הם ענייני בוחריו בלבד. ציבור שולח לממשלה נציג כדי שיעשה כל שלאל ידו כדי להשפיע על החלטות הממשלה ברוח השקפת עולמו בתנאי וכפוף לכלל הפלדה כי שר הוא חבר בגוף מבצע המשרת קודם לכל את טובת כלל אזרחי הארץ.
הטובה הגדולה מכל הטובות המשרתת את הציבור היא המלכת רוח החוק על הארץ ואכיפת החוק עצמו על החברה. אילמלא מוראו של החוק ואילמלא הרגישות לרוחו, איש את רעהו חיים בלעו. טובה זו קודמת לטובות הרבה, לכלכלה, למדיניות חברתית, לחינוך, כי על כן דרך ארץ קדמה לתורה. היא קודמת אפילו לרגישות הסוציאלית, כי בלי חוק אין ערך לשום רגישות, ובלי כיבוד רוח החוק אין סיכוי שבכלל תיווצר רגישות. שר המשפטים ממונה על מערכת אכיפת החוק ועשיית הצדק האפשרי, אולם כל אדם ואדם הוא המחוקק של עצמו והוא בתוך הכלל ועם הכלל ערב שיש לחוק ולרוחו סיכוי. להיות שר ולא להבין את זאת במישור הראשוני הפשוט והמובן מאליו, הוא עיוות טראגי של הבנת מהות מוסד השירות ויותר מזה, מעשה של הסרת החמצן מגוף המשפט והחוק בישראל.
הפנייה של ישי אל הנשיא והמלצתו לבית המשפט אינן אנקדוטות בספר המעשיות של הפוליטיקה השבטית הישראלית. הן הרבה יותר מזה. אנקדוטה כזאת לא נכתבה עד לעצם הימים האלה. תהיה זאת התעלמות מן העובדות לטעון כי עד לישי לא היו שרים שהעדיפו סקטור שלהם על שליחותם לכלל ישראל. היו כהנה והיו גם כהנה, והרעה החולה אינה התפרצות פתאומית של שפעת של וירוס המוצא מקלט בבעל-חיים זה או אחר לפני שהוא יוצא לתקוף את בני האדם. אבל הווירוס הזה ששולח לארץ במכתביו המפייטים של שר הפנים, הוא וירוס מזן חדש ואלים. אין לו תרופה מוכנה במערכות הבריאות הציבורית. שם מוכנים חיסונים שהוכנו נגד שרים שלא העיזו להיות יצירתיים כל-כך. התרופה היחידה היעילה היא הסתייגות בלתי מתפשרת של הציבור מן המתקפה חסרת הבושה הזאת על רוחו של החוק, על שלום הבית הפנים ישראלי, על הנורמות הפוליטיות והאתיות המשמשים כתמרורים הסמויים על פיהן צריכה החברה הישראלית לנוע בתוך סמטאות חיינו המסובכים עד למאוד. זה כך בתחבורה הציבורית. נהג יכול להיות דורסן תוך ציות לכל התמרורים המוצגים, רק מפני שלא ציית לתמרורים הסמויים בלעדיהם אין לגלויים תוחלת. השר ישי אינו נהג. הוא יותר מזה. הוא מנהיג. הוא, יותר מכל אדם, צריך היה לראות את תמרור "מותר אבל אסור". למרבה הצער, הוא לא ראה.
